נגלה אליי לפתע

סימפטום נבואי,

ניגש אליי, טופף קלות על כתפי,

הפנה אליו את מלוא תשומת לבי,

אמר לי: "הקשיבי לי טוב, טוב, הקשיבי לי,"

מרוב הלם במילא לא הוצאתי מילה

ופשוט התבוננתי ביציר הפליאה.

הוא פתח את שולי גלימתו העבה

ושלה מתוכה ספר עב כרס, בעטיפה כה יפה.

פתח את הספר בעמוד המסומן, הצביע על שורה

כה מוכרת, שהרי נלקחה היא מכתביי,

טופף קלות על אותה השורה -  -

והחייה את מילותיה של אותה השירה.

אם היה בה עצב, אם הייתה בה שמחה,

חוויתי את כולן, מילה אחר מילה,

כמו המחיזו את חיי על מילות נביאות,

כמו כתבתי לי עתיד, בלי יכולת מילוט.

כשתם לו השיר, הוא ניצב שוב מולי,

מנופף אצבע שדופה מול עיני:

"עתה הקשיבי לי פעם נוספת היטב,

כתבי רק דברים שבאים מהלב!"