לך, הנהדרת מכולן

   מוקדם בבוקר. יצאתי מהבית אל החורף (המתמשך במרץ מאז סוף אוקטובר), אל העבודה. מיהרתי באותו היום, משום שלא רק שכבר הייתי באיחור פוטנציאלי, אלא גם שהאוטובוס שלוקח אותי לכיוון המבואות הדרומיים של חיפה, מפאת חוסר ברכב, היה בצד השני של הדר. קמתי עם הטיפות הראשונות של המבול, שהכו על החלון והמשכתי החוצה עם מגן פרימיטיבי מהגשם בדמות בלייזר שחור וארוך שקיבלתי ליום ההולדת העשרים ושתיים שלי. לא לקחתי מטרייה, ציפיתי שהגשם הנחמד הזה ייגמר במהרה. ככה זה גשם של בוקר.

   זה התחיל כצפוי - ממטר נחמד של טיפות טל ראשונות החל מרטיב את ראשי, בעודי מהלך בבטחה בין השלוליות של ערב האתמול אל התחנה הנחשפת. בקושי הספקתי להגיע  למעבר החצייה וזה קיבל צורה מפלצתית. טיפות כבדות ומעצבנות המשיכו ליפול עליי מהשמיים, כאילו כיוונו עליי ענן. פתאום בום. מאות מטרים מעוקבים של מים החלו לרדת מהשמיים, כאילו מישהו למעלה ידע שבני אדם לא יכולים לנקות לבדם את הלכלוך והזוהמה של הדר הכרמל שנצברו מאז סוף החורף שעבר. איכשהו הספקתי לעבור את מעבר החצייה ורצתי קדימה, כמו שרצתי בזמנו את ריצת הבר-אור בצבא. התעסקתי בלרוץ ולא ראיתי לאן אני רץ.

   אומרים שברגעי לחץ ומצוקה, אדם מבחין בצבעים שחור-צהוב. זאת הסיבה שידית המפלט במטוסים צבועה בצבע הזה ואולי גם הסיבה שהבחנתי במשהו צהוב ושחור מפיח משתרבב מתחת לאחד הבניינים בכל מבול הגשם שנפל עלי מלמעלה. היה זה הגגון הצהוב והמעופש של "אופטיקה מנשה" - שנסגרה לפני יובלות ומאז אף אחד לא טרח לשכור או לקנות את המקום ממנשה, שבטח כבר נפטר בחורף שעבר. הגגון האומלל הזה, שכיסה שטח של מטר על מטר סוכך על פיתחה של דלת הזכוכית הגדולה,  שמבעדה יכולת לראות בימים כתיקונם מקום ריק והרוס. על הדלת נתלה שלט דהוי הכתוב בטוש שחור בעברית וברוסית - "למכירה/השכרה" ומספר טלפון, שבטח כבר לא מחובר. מתברר שלא הייתי היחידי ששם לב לאי הקטן בלב הים הסוער.

   היא הגיעה במרוצה מהכיוון השני, כולה רטובה, עם מטריה שחורה ושבורה ונצמדה אל דלת הזכוכית בכל כוחה. יצא ככה ששנינו נתקענו מתחת לגגון של "אופטיקה מנשה", בעודנו מחפשים מקום מפלט מהגשם הסוחף. אני חושב שבכל שנות פעילותו של המקום לא הידפקו על דלתו יותר משני אנשים וגם הם היו קרובי המשפחה של מנשה.

   לא ידעתי שזאת הייתה היא בהתחלה וחוץ מזה היא, שעדיין לבשה את מעיל הפליז הבורדו היפה שלה כמו אז, בכלל לא התבוננה לראות מי השכן הארעי שלה. חייכתי, עייני סרקו אותה במהירות. הייתה לה שקית ניילון קשיחה כזאת של "המשביר לצרכן" ושדיים נאים, כמו אז.
זה היה רגע מושלם כדי לתפוס אותה חזק ולנשק את השפתיים האדומות והרכות האלה, שלא ראיתי קרוב לחמש שנים ארוכות, כמו בסרט ההוא עם בוגארט. היא בדיוק מלמלה "כוס אמק" כשהיא סגרה את המטריה השבורה שלה, אותה החזיקה בידה האחת. זה לא היה "כוס אמק" של פרחות אלא יותר חביב כזה, של נשים יפות שלא אוהבות לנבל את הפה היפה שלהן. ראיתי שהיא לא מתעניינת בי במיוחד והחלטתי לעשות מעשה. הצגתי את עצמי ואותה. היא שאלה אותי, מופתעת כמובן, איך אני עדיין זוכר אותה אחרי כל השנים האלה. לא עניתי ישר. התבוננתי בה שוב, הפעם בפנים היפות שלה ובתוך כך נכנסתי עמוק עמוק, מבלי שתרגיש, אל תוך העיניים השחורות שלה. השבתי שדבר יפה כל כך קשה לשכוח. היא חייכה אלי במבוכה חיוך אמיתי מלא שיניים צחורות, אחר כך העבירה יד בקארה השחור שלה ומלמלה תודה.

   ככה זה בגיל 23, כשהאהבה הישנה שלך, דווקא זאת שלא מימשת, קופצת לביקור סתם ככה באמצע הרחוב הראשי של הדר הכרמל בחיפה, ביום גשום אחד בסוף נובמבר, אחרי חמש שנים שבהן לא נפגשתם. יוצא שאתה פוגש אותה במקרה, ליד המאפיה הקרובה למקום מגוריך ולא יכול שלא לתהות האם השתנתה הילדה היפה והמתוקה של אז לאיזה מפלצת, או שמא נשארה נפלאה כמו שנחרתה לך בזיכרון.

   היא עדיין עמדה שם בעוד הגשם יורד מחוץ לפינת האהבים שלנו, בריח הלחמניות הטריות של הבוקר שהתערבב בריח הבנזין הנורא של הדר שהתערבבו בריח השמפו משערה הרטוב. אל תבינו אותי לא נכון, הדר אמנם שנוא עלי, אבל מחירי הדירות להשכרה לא בשמיים. הגשם המשיך לרדת בחוזקה ובתוך כך המשיכו האוטובוסים, המוניות ושאר כלי הרכב המטונפים לפלוט את אדי הגז המסריחים מהאגזוזים המגעילים שלהם. אני יודע שהרבה אנשים אומרים שיש מכוניות שמשתמשות בדלק ידידותי לסביבה, אבל זה כמו שיגידו שהעשן שיוצא מבתי הזיקוק עוזר לטפל באסטמה, זאת כנראה גם הסיבה שבקישון שוחים דגים עם שלוש עיניים וגידול בגודל מלון בצוואר ועוד דבר שגורם לך לתהות מדוע שוק מחירי הדירות בחיפה  ירוד במיוחד באזור.

נבוכה מעט ,בעודי בוהה קדימה עם החיוך הדבילי שעדיין מרוח לי על הפנים היא פנתה אלי. "אז..." היא העירה אותי מהקיפאון הנוסטלגי שאחז בי. "מה איתך, חנוך?" שאלה, בעוד ידה מלטפת את זרוע ימין שלי מעלה-מטה. "אני? אני...בסדר, בסדר גמור. פשוט הסתכלתי במסכן הזה שעוד לא מבין שיורד גשם ועדיין מכורבל על הספסל ממולנו עם הטרנינג שלו". לא הספקתי לסיים את המשפט ובלי הודעה מוקדמת, רגל ימין התחילה לרקד לי, כמו בפעם הראשונה שדיברתי איתה ומאז בכל פעם שאני מנסה להתחיל עם מישהי. קיוויתי מאוד שהיא תחשוב שזה בגלל הקור והגשם. כדי שבכל אופן לא תשים לב לזה, השבתי את התשובה המוכנה כלאחר יד למקרים כאלה בדיוק. "סיימתי צבא לא מזמן, עכשיו אני עובד בתיקון סלולאריים, חוסך כסף לתואר ראשון, את יודעת - להרוויח את המיליון הראשון ולכבוש את העולם." כל זאת בעודי מנסה לעצור את רגלי הרוטטת בכל הכוח.
הרי אני יודע שאני לא ממש מעניין אותה, אולי יותר מביך אותה מאשר מעניין אותה, לכן כנראה גם לא היה אכפת לה מה אני אגיד.
בטח היא חושבת עכשיו איך להגיד משהו שלא יעליב אותי מחד ושיעיף אותי מהפנים שלה כמה שיותר מהר, מאידך. "אה", אמרה במעין פליאה כזאת תוך שהיא  מוסיפה מיד תנועות ראש נלוות, "כל הכבוד", וגם "לפחות מישהו מהשכבה שלנו עושה משהו בחיים שלו ולא סתם נוסע לדפוק את הראש מסביב לעולם..."

  היא בקושי הספיקה לסיים את המשפט, ואוטובוס עבר במהירות מסחררת ממש לידינו, כשהוא משפריץ על אותו הבחור חסר המזל, שישן על הספסל הסמוך כשרק הטרנינג והעיתון של סוף השבוע מגנים אמנם על גופו מפני הגשם והרוחות מסביב, רק לא מאוטובוסים. יאמר לזכותו שהרפלקסים החייתיים שלו פעלו מיד, אך לצערו הוא קפץ מהספסל והתגלגל ישר אל תוך השלולית הרטובה שמתחתיו. היא לא הפסיקה לצחוק, למרות שהייתה ספוגה מרטיבות בגלל המטריה השבורה שלה וקפואה מהרוח שהביאה אותה אלי. הגשם עומד לאבד מכוחו ולהפוך לעוד סתם גשם של בוקר. עכשיו ידעתי שהכדור אצלי, ידעתי שאני חייב להגיד לה משהו שישאיר אותה לידי ולא יסגור עניין.

   הנה לכאורה שני אנשים בוגרים עומדים מתחת לגגון צהוב ומכוער הספוג כולו פיח של מכוניות, באמצע הרחוב הכי עמוס בהדר, בשעות בהן כולם יוצאים לעבודה, אוטובוסים עוברים אחד אחרי השני, אנשים פותחים את העסק שלהם ונמלטים פנימה מחמת הגשם, חתולים אומרים בוקר טוב, כלבים שותים קפה, חסרי בית עוד לא התעוררו, אולי גם שניהם ממהרים לאיזה מקום או אפילו לעבודה והם עומדים שם, עוצרים את הזמן מלכת כאילו שמדובר במסדרון מחוץ לכיתה. הרגל לא מפסיקה לרטוט לי באותם הרגעים, אבל בעזרת כוח עליון אני מצליח לעצור את רוב הרעידות ולהסוות את השאר כסימפטומים של קור. "ומה קורה איתך, יעלי? מה נשתנה?" מיד יכולתי לראות איך מנבוכה קלות היא הפכה לעגבנייה כמעט בשלה. הפנים היפות והלבנות שלה קיבלו אודם לא ברור והחיוך, איזה חיוך, הפך לשובב יותר. היא התאוששה מיד בצורה הראויה להערכה וענתה.

"אני? אני עובדת פה ליד", אמרה והצביעה מאחוריי. אף על פי שידעתי כי גם ביום בהיר אין מצב לראות שום דבר מכאן, הסתובבתי. "במשרד הפנים ואני בדיוק הייתי בדרך לשם...כשפגשתי אותך".

   הגשם עמד להיפסק והבנתי שהזמן דוחק ושאני חייב להגיד משהו, משהו שיהיה כמו הגשש הזה ששלחו עכשיו למאדים כדי לבדוק סימני חיים. תת המודע שלי נבר בארכיון משפטי הגישוש שלי, שהספיק לצבור אבק עם השנים ולבסוף, תוך אלפית שנייה ברר אחד וזרק אותו מפי לחלל האוויר. השתמשתי בנשק יום הדין - האשמה. "אה, אז אני מבין שאני קצת מעכב אותך וזה לא במקום". התבוננתי בה, בגוף שלה, לראות איך תגיב. היא שוב העבירה יד בשיערה, שלא איבד מניחוח פרחי בר ואמרה ש"לא נורא" וש"לא בכל יום פוגשים חבר ילדות".

   זה הכה בי כבומרנג וחזר לי ישר לפרצוף הקפוא שלי. אני. חבר ילדות. שלה? היא נזכרת לספר לי את זה עכשיו? אחרי כל השנים הללו בהן כל אחד הלך לדרכו? אחרי שנים שבהן באופן תיאורתי, כמה אלפי יהודונים עברו בה כאילו הייתה מנהרת הכותל ושלא עבר לילה ולא יום שלא עברה לי בגלי המוח, הפכתי פתאום לחבר ילדות שלה? אולי באמת היא רואה בי משהו, משהו אחר שאף אחת לפניה לא ראתה? אולי הייתה זאת סתם גחמה מטופשת כדי להגיד לי שכל זה היה סתם התאהבות ילדותית של מתבגר חולמני, שבדיוק יופייה תפס אותו חושב על מה יעשה כשיגדל? מה עושים במצב כזה? מה אומרים? מה אומרים כדי שהרגע הזה לא יהפוך לעוד ניפוץ פנטזיה? זאת הייתה תשובה סתומה, על אף שבמפורש הנחיתי אותה לענות לי ככה  שאקבל סיפוק מיידי של חופש או של אהבה ממנה.

לא התייאשתי והכנסתי לה עוד אחת - דיברתי ישירות. "אני אגיד לך מה...", הוצאתי ביד אחת את העט הכדורי עם הלוגו של החברה וביד השנייה אחזתי ביד העדינה שלה תוך כדי שאני פותח  אותה לאט לאט והתחלתי לכתוב. היא לא התנגדה במיוחד. שוב הסומק עלה על לחייה, אבל הפעם החיוך היה חיוך של ילד שמקבל מתנה שעל אודותיה הוא לא ממש יודע.  "אני אכתוב כאן את מספר הסלולארי שלי, למקרה שיבוא לך לקחת כמה רגעים של מציאות כדי להחיות כמה רגעים מהעבר ונקבע מקום להתעדכן על השנים שעברו, או-קיי?"

   עברו כמה שניות. חרף רצינותי בעניין נראה היה שהיא הייתה מאוד משועשעת מהרעיון. חייכתי חיוך מתחת לשפם שאין לי, בעודי מנסה לפרוט על מיתרי ליבה בעזרת עט כדורי גנוב מפלסטיק שקוף וסמיילי קטן. משום מה, שוב לא קיבלתי את מה שרציתי. היא שוב התחמקה, אבל הפעם היא כמעט העיפה לי את הראש יחד עם הבומרנג.
"זה יהיה נחמד. אמנם קצת דגדג לי בכף היד, אבל מה זה לעומת העלאת זיכרונות עם מושא אהבתי הבלתי מושגת, אם אתה מבין למה אני מתכוונת..." היא אמרה בקול מוזר כזה וחייכה חצי חיוך, כמו של זה צ'ארלי צ'אפלין. זה בא לי בהפתעה גמורה, או אולי לא. "את צינית, נכון?" ניסיתי לברר את פשר העניין בעודי מבודח חיצונית ותמה פנימית למה התכוונה המשוררת קרת הלב, אבל היא רק סגרה את כף ידה הענוגה לאיטה ואני החזרתי את עטי למקומו. "עוד נראה, עוד נראה... בכל אופן, חנוך (היא הביטה בי), היה מאוד מעניין לפגוש דווקא אותך במקום הזה מכל המקומות".

   השמש בדיוק חזרה לשמיים באותו הרגע. יעל קיפלה את המטרייה לתוך התיק שלה, התקרבה לתת לי נשיקה קרה על הלחי. היא הסתכלה עלי עם החיוך הכל כך יפה שלה, אמרה שהיא חייבת לזוז כי אחרת עוד יפטרו אותה והסתובבה ללכת ממני בתוך הטיפות האחרונות של מה שהיה לפני כחמש דקות גשם שוטף והמשיך כסתם עוד גשם של בוקר.

   היא לא עברה חצי מטר מהגגון המטונף של "אופטיקה מנשה" וכמו הקלישאה "השקט שאחרי הסערה" הופיעה קשת בענן בשמיים המתעוררים מסתם גשם של בוקר, שהעיר את הרחוב המסריח הזה לעוד יום של שמש ורק אני עוד נותרתי שם, במחבוא, מתכונן לצאת לאור, מעמיד את צווארון מעילי השחור, מסתכל עליה מתפוגגת באופק למול עיניי ומלמל בקול בינוני אחריה "גם אני אותך, יעלי, גם אני אותך".