אני לא יודע מתי בדיוק נרדמתי, אבל כשהתעוררתי כבר הייתה שמש חזקה מחוץ לחלון. השעה הייתה בערך אחת עשרה לפני הצהרים ואני הייתי עדיין על הספה, באותו מצב שבו נזרקתי עליה אתמול. שוב נזכרתי בחיוך של שרית ובלבי התפשטה תחושת אושר. חייכתי. ואז לפתע קפצתי ממקומי. אני חייב להתקשר אליה! היא חייבת לרצות לצאת אתי שוב! ולפתע התפשטה בי תחושה נוראה של חרדה: ומה אם היא לא חושבת כמוני? ומה אם היא לא הרגישה אלי את אותה הרגשה שהרגשתי כלפיה? אני חייב לברר את הדברים האלו מיד.
התקשרתי אליה, רועד כולי. אלוהים, בבקשה! אם אתה רוצה באמת לעזור לי, פעם אחת בחיים תעשה שמשהו אחד יצליח לי. אחרי שכל החיים רק אמרו לי לא, אחרי שמעולם לא הייתי ראוי, הפעם זה אמיתי. אלוהים, בבקשה, התחננתי בלבי, תעשה שהפעם זה יקרה. בבקשה!!!!
היא הסכימה.
בפגישה השנייה כבר חשתי יותר ביטחון. הרגשתי טוב בחברת שרית והתבטאתי בחופשיות. עדיין לא האמנתי שזה קורה לי. האף שלה, כמובן, כבר לא הפריע לי. שוב טיילנו על החוף במשך כמה שעות. רציתי שהפגישה תימשך עוד ועוד. אז מה אם יש יום חדש מחר. זו אהבה! זה טעם החיים! בשביל ההרגשה הזו הייתי מוכן לעשות הכל.
בסביבות שתים עשרה בלילה, היא הציעה לחזור. זה אומנם נראה לי מהר מדי, כי רציתי עוד, אבל זה היה הגיוני. שרית לקחה אותי עד למקום מגוריי ולפני שהלכתי היא רצתה להגיד לי משהו.
"אתה יודע" אמרה בעדינות "אני צריכה להגיד לך תודה".
"למה?" התפלאתי.
"אני כבר שלושה ימים לא אוכלת, מאז שהתקשרת אליי"
"אבל למה?"
"לא יודעת" אמרה בחיוך "אבל אני לא יכולה להמשיך ככה".
ניסיתי להבין למה היא מתכוונת.
"אז זה קשור אליי?" שאלתי "הרי את אומרת שזה היה אחרי שהתקשרתי, כלומר שזה לא קשור דווקא אליי. אולי זה עורר בך את הפחד ואת הטראומה מהנישואים הקודמים" הצעתי.
"אולי" חייכה, ולא נתנה לי את הפתרון. היא הסתכלה עלי באותו מבט שהתרגלתי לאהוב במהלך השעות שלנו ביחד. זה היה מבט של ציפייה למשהו ממני. שאני אגיד, אחווה דעה, אחליט.
"אז מה את רוצה לעשות עם זה?" שאלתי.
"אני פשוט לא יכולה להמשיך ככה. אני לא יודעת מה יש לי אבל אני רוצה לעשות הפסקה".
"כמה זמן?"
"שבוע".
"שבוע??? לא בא בחשבון" אמרתי. לא יכולתי להסתכן.
"טוב" נכנעה "אבל לפחות עד יום ראשון". זה היה שלישי בלילה.
"בחמישי אני מתקשר אלייך" אמרתי בתוקף.
"שישי" אמרה במבט מתחנן. "מה אתה אומר?"
"תראי, אני לא רוצה לקחת אחריות על עניינים בריאותיים" אמרתי. " אני לא רוצה שתתמוטטי לי רק בגלל שלא נעים לך. אם זה מה שנראה לך אז תעשי את זה. למה את שואלת אותי אם זה נראה לי?"
"כי חשוב לי לשמוע את דעתך" אמרה, ושוב חזר המבט הזה. המבט הזה היה מה שהחזיר לי את התחושה הנעימה. זה היה הפיצוי על כך שאני צריך להיפרד ממנה לכמה ימים. הרי בכל זאת, חשבתי, היא רק צריכה לנוח. זה הגיוני בהתחשב במה שעבר עליה בחיים.
"טוב" אמרתי "אני יכול גם לקחת את העניין הזה שאת לא אוכלת כמחמאה. אולי את מתרגשת מדי בגלל שהתאהבת בי וזה נראה לך רציני" אמרתי את זה חצי בצחוק, אבל גם חצי ברצינות. רציתי לראות את תגובתה. היא צחקה, ושוב – המבט.
"רציתי להגיד לך משהו" אמרה בעדינות "אבא שלי הוא אומנם סוחר אבל בנשמתו הוא מהנדס חשמל ותמיד הוא היה נותן לנו הרצאות על פיסיקה".
"מוכר לי מאיפשהו" אמרתי בחיוך. אבא שלי תמיד נתן לנו הרצאות במתמטיקה.
"יש מושג בפיסיקה של שדה אלקטרו מגנטי. זה כמו שיש נגיד…" היא חיפשה איך להסביר לי את הנושא. "הנה" היא הציגה מולי את כף ידה העדינה וציירה עליה ציור דמיוני.
"יחסים בין גבר לאישה הם כמו בשדה הזה" אמרה והפנתה מבט לכיווני לראות שאני מקשיב וחזרה אל היד שלה כדי לשרטט את מה שרצתה. אני הבטתי בכף ידה העדינה מושטת מולי, ובשרית המסבירה בחיוך את הסבריה, והרגשתי איך גופי מתחיל לבעור. 'איזה שדות אלקטרו מגנטיים בראש שלה, היא מדברת אתי על פיסיקה, מעניין את הסבתא שלי! אני רואה את היד שלה מולי ועוד רגע אני מתנפל עליה. מזל שעוד עוברים אנשים ברחוב'. שרית שמה לב שאני לא ממש מבין ואמרה: "טוב, אני לא כל כך מצליחה להביע את מה שרציתי. מה שהתכוונתי לומר הוא שאני לא כל כך יודעת אם אלה היחסים הנכונים…"
"את מתכוונת אלינו?" שאלתי.
היא הנהנה במבוכה ושוב חיכתה למין אישור ממני. האם היא רוצה באמת אישור ממני? הפעם החלטתי לא לוותר.
"אבל תחשבי רגע, נפגשנו פעמיים ודיברנו בערך חמש עשרה שעות כבר. זה לא משהו שאפשר לעשות אם לא נוח לך עם מישהו. זה אומר משהו".
"נכון" ענתה "אבל אני יכולה לדבר שעות גם עם ילד בן שבע עשרה וזה עדיין לא אומר שזה מתאים בתור קשר זוגי".
"אבל אני לא בן שבע עשרה!" טענתי. "מה? בגלל שאני יותר צעיר ממך?! בסך הכל את מבוגרת ממני בחצי שנה. תהיי רצינית! את לא חושבת ברצינות שחצי שנה הבדל עושה איזה הבדל משמעותי. ווי, את זקנה" הקנטתי אותה "עוד מעט תלכי עם מקל. את יוצאת לפנסיה בקרוב?!"
היא צחקה, אבל לא ענתה.
פחדתי להפסיד. הפעם אני לא מוותר, חשבתי שוב.
"טוב. אני לא יודע מה להגיד לך. מצד אחד את לא אוכלת ואני לא רוצה לקחת על זה אחריות ומצד שני נראה לי שהכל נובע מהתרגשות ויעבור תוך כמה ימים. את יכולה להחליט מה שאת רוצה. אבל אם את שואלת לדעתי אז ממשיכים. את יודעת מה" עלה במוחי רעיון "למה שלא תתקשרי לרב דימשיץ ותבררי אתו את העניין". היא הנהנה בהסכמה.
נפרדתי ממנה וכמעט ברחתי מהרכב כדי לא לדוש בנושא יותר. רציתי להשאיר אותה במצב הזה שבו אני המחליט. חשבתי שהייתי גברי.
מה יהיה? לא ידעתי אבל הייתי בטוח שהרב דימשיץ יאמר לה מה שאני מצפה. הרי אני מכיר אותו כל כך טוב! הוא יאמר לה מן הסתם שהכל נובע מהתרגשות ועצם זה שהיא מתרגשת בגללי זה אומר שהעניין רציני. אם היא לא הייתה רואה בי כלום היא לא הייתה מוטרדת בכלל.
גם הפעם הפגישה הייתה ארוכה וגם הפעם היא נגמרה לפנות בוקר. התעוררתי בערך בצהרים ורציתי מיד לדעת מה קורה עם שרית. התקשרתי אליה. היא אמרה שהיא דיברה עם הרב דימשיץ ושהוא התפלא שלא דיברתי אתו עד עכשיו. היא אמרה שהוא דיבר אתה כמעט שעה ובירר אתה את הנושא באופן יסודי. בסופו של דבר הוא הכריע שנעשה הפסקה, אמרה, ונחדש את הקשר דרכו.
"כך הוא אמר לך?" תהיתי.
"כמעט במילים האלו".
"טוב, אני אדבר אתו" אמרתי בביטחון ונפרדתי משרית כשאני בטוח שתוך כמה דקות אתקן את העניין.
התקשרתי אל הרב דימשיץ.
"הו, סוף סוף" פתח הרב דימשיץ "תשמע, דיברתי אתה" כהרגלו, פנה הרב דימשיץ מיד ללב העניין. "כרגע תניח לה. היא לא מוכנה עדיין".
"אבל מה זה אומר?" שאלתי. "האם היא רוצה בכלל? כי אני הרגשתי שהיא רוצה אבל היא כל כך ביקשה ממני שלא אלחץ עליה, ופחדתי שהיא תתמוטט לי, כך שלא התעקשתי".
"ועשית טוב" אמר הרב "עכשיו תן לי לטפל בזה. אל תדאג. ברגע שהיא תהיה מוכנה אני אודיע לך".
"אבל אמרתי לה שאני אתקשר אליה ביום שישי הזה והיא אמרה שזה בסדר…"
"לא, לא. אני דיברתי אתה עכשיו והיא צריכה להתאושש. תאמין לי, אני מבין בדברים האלה. אם תתקשר אליה עכשיו רק תהרוס".
חשתי מועקה. שוב אני נדחק לפינה.
"אבל אני לא מבין" אמרתי ממש כמתחנן "היא מרגישה כלפי משהו או לא? היא לא אמרה לך? הרי זה שהיא מתרגשת כל כך שהיא לא אוכלת, זה אומר משהו, לא?"
"עזוב" אמר הרב "אל תנסה להבין נשים. אצלם הכל מתערבב, הרגשות והשכל. ממה שהיא אומרת אי אפשר להבין כלום. צריך לתת לה להירגע".
אבל אני לא יכולתי להירגע. יכולתי להרגיש דרך הטלפון את הביטחון העצמי הזה של הרב דימשיץ שפוטר אותי בתנועת יד של: מה אתה מבין, ילד. דווקא בגלל זה הרגשתי צורך מיוחד להבין את הדברים עד הסוף.
"היא אמרה לי משהו על זה שהיא מרגישה שהיא מדברת עם ילד בן שבע עשרה" אמרתי.
"נכון" חזר הרב דימשיץ לעניין "זאת באמת נקודה בעייתית. היא אמרה לי שהיא הרגישה שהיא יוצאת עם חבר של אחיה הצעיר. כשבחורה אומרת כזה דבר זה לא סימן טוב. זה סימן שהיא רואה בך ילד".
"אבל אני לא הרגשתי ככה!" כמעט זעקתי "אני לא הוזה. היא הסתכלה עליי בהערכה. ראיתי את זה. היינו ביחד המון שעות ובסך הכל אלה היו שתי פגישות! עובדה שהיא ביקשה לדעת מה דעתי בעניין!"
"זה היה מתוך נימוס" ענה הרב דימשיץ "היא פשוט בחורה עדינה".
"טוב, יגאל" אמר הרב דימשיץ בטון של סיום שיחה.
חשתי שהרב דימשיץ מתעייף ממני. המועקה שהרגשתי התגברה. לא רציתי לסיים את השיחה. רציתי לדוש בנושא עוד ועוד ולברר את מצבי. הרגשתי שאני עומד באוויר.
סיימתי את השיחה ולא יכולתי לזוז. הרוח יצאה ממפרשיי. למה הוא עשה לי את זה? מי ביקש ממנו להתערב? הוא בטוח שהוא מבין יותר טוב מכולם, אבל גם אני מבין באנשים ואני הייתי שם. יש לי אינטואיציה. אני לא קרש. למה הוא התערב? ולמה הוא דיבר אתה שעה ואתי עשר דקות? זה הדבר הכי חשוב בחיים שלי והוא חושב שהוא יכול לפטור אותי באיזה תשובה מטומטמת.
אבל, מצד שני, הוא לא אמר את זה סתם. שרית בטח אמרה לו משהו. כנראה שהיא רואה בי ילד. אבל למה. זה לא פייר! בחיים לא אהיה בוגר? שוב נכנסו בי כל הספקות העצמיים משכבר: אני לא כמו כולם. מה יש בי? מה אני, מין פיטר פן כזה שלא מתבגר אף פעם? פתאום רציתי כל כך להיות מבוגר, להיות מלא זיפים, גברי, מחוספס, בנאי, לא רגיש – קוף! הכל הייתי מוכן להיות, רק לא יגאל, רק לא הגבר (ילד) ששרית דחתה.
כל חייי עד עתה הייתי במרדף: להיות בסדר, לא לפשל, לא להרגיז, לרצות את כולם. מעולם לא נהניתי. וכל הזמן הזה, כל הזמן הארוך עד אין קץ הזה, הייתה לי תקווה. הייתה התקווה שיש איפה שהוא את הבחורה שמחכה לי, את אותה אחת, שמתאימה לי בול, בדיוק, שנתפרה לפי המידה שלי. למה האמנתי בזה? לא יודע. בעיקר כי לא הייתה לי אפשרות אחרת. אנשים שהכירו אותי תמיד טענו כי אני לא יודע לקבל ביקורת, כי אני חושב שאני תמיד צודק, כי אני לא יודע לעבוד בצוות וכי אני…
כן, לטענות נגדי לא היה סוף. אבל אני החמרתי עם עצמי הרבה יותר ממה שהחמירו אתי אחרים. על כל טענה אחת כאילו אני מתנשא, הייתי מענה את עצמי יום ולילה במחשבה האם זה נכון, האם לא טעיתי במה שאמרתי, למה לא נהגתי אחרת. וכל פעם מחדש הייתי מגיע למצב נפשי של אין מוצא: לא נהגתי אחרת כי משהו בי דחק אותי לשם, משהו דחק אותי לפינה, פעלתי כפי שהרגשתי כל הזמן, לא הייתה לי שום אפשרות אחרת. זה היה להיות או לחדול.
נזכרתי באחת השיחות שניהלתי בעבר עם הרב דימשיץ. הוא אמר שאני סובל מדימוי עצמי נמוך: אין לך בעיה אמיתית – עובדה שאתה מצליח בחינוך – הבעיה שלך היא עם עצמך. אני יודע, עניתי לו אז, אבל איך פותרים את הבעיה הזו. "אתה צריך ללמוד לקבל את עצמך" הוא אמר "עד אז, הבעיה לא תיפתר".
"אבל איך אני אקבל את עצמי אם אף אחד לא מקבל אותי" זעקתי כלפיו "מה זאת הקלישאה הזו? קבל את עצמך! ואם אני מקבל את עצמי אז מה? הנה, בשנים שעבדתי כמדריך קיבלתי את עצמי וגם גיליתי ביטחון עצמי ויש שיאמרו אולי, ביטחון עצמי מופרז, ומה, זה עזר לי במשהו?"
הרי מי שדחף אותי להאמין בכלל שיש בי משהו, מי שדחף אותי כל הזמן להאמין בדרכי וללכת עם האמת שלי, זה הרב דימשיץ בעצמו! בזכותו האמנתי שאני מבין את התלמידים יותר טוב מכולם: מהמחנכים, מהיועצת, מהמדריכים האחרים. בזכותו התגברתי על הפחד הבסיסי שלי מהחיים, התגברתי על הייאוש, על חוסר הרצון לחיות, על בעיית חוסר המשמעות. הוא גרם לי להאמין שיש בי משהו ששווה להילחם עליו, שיום יבוא וכולם יכירו בצדקתי. וכשהייתי מדריך, הרגשתי במהלך הזמן שהוא צודק, שיש לי את זה, שהתלמידים נותנים לי אישור בעצם לכך שאני משהו מיוחד.
הרי כל הסיבה שלחמתי כל הדרך הארוכה הזו הייתה כי האמנתי במה שהרב דימשיץ כתב ודיבר עליו. הוא דיבר כל הזמן על כך שאדם צריך ליצור כדי למצוא משמעות בעולם. ליצור. מה זה בדיוק? הוא אמר לי שאני מתאים לחינוך, מתאים מאוד. הוא אמר לי שזהו התחום שבו אני אמצא את עצמי. ומי שיוצר, אמר הרב דימשיץ, פותר למעשה את כל בעיותיו. אתה תתעסק בשלך והשאר כבר יסתדר, אמר לי הרב לא פעם. אבל זה לא קרה. לא מצאתי את עצמי. לא בחינוך ולא בכלל. מה שמצאתי היה מרדף אחד ארוך ובלתי פוסק במטרה להגיע אל הנקודה, אל האושר, מרדף שלא הגיע לשום מקום. ועכשיו, כשסוף סוף היה נדמה לי שהגעתי, כשזכיתי לטעום את הרגשת המנוחה שחלמתי עליה וכבר כמעט התייאשתי ממנה – הכל קרס. היא דחתה אותי.
אז בשביל מה כל זה?
אין לי בשביל מה לחיות. שוב הרגשתי כמו בגיל תשע עשרה. הלכתי בבית כמו בכלוב, הולך וחוזר וחושב על שרית. פתחתי חלון וצפיתי בילדים המשחקים בחוץ וחשבתי: לעולם לא אהיה כמוהם. לעולם לא הייתי כמוהם! לא נהניתי אף פעם מהחיים האלו, מעולם לא הייתה לי דקה של מנוחה. מעולם לא טעמתי הנאת חיים פשוטה מבלי שארגיש את החוסר הנורא מבפנים, את הבדידות, את העצב. אבל בגיל תשע עשרה לא ידעתי את מה שאני יודע עכשיו. בגיל תשע עשרה הייתי זקוק לעזרה ויכולתי לפנות למישהו ולבקש אותה. לא ידעתי להתמודד עם כלום, לא ידעתי איך לפנות אל אנשים, הכל היה חדש לי. זה היה קשה מאוד ללמוד את הדברים הבסיסיים בגיל תשע עשרה ולספוג את כל העלבונות והדחיות שנים אחרי שכולם כבר עברו את השלב הזה ובכל זאת – עברתי את זה. למדתי כיצד להשתלב בחברה, למדתי לספר סיפורים, למדתי להחמיא למארח ויותר מכך למארחת – השתלבתי. למדתי הכל ועדיין לא הייתי שם, בנקודה בה רציתי להיות. עדיין לא מצאתי את הדבר הזה, שבשבילו אני חי, המשמעות.
יותר מכך – הגעתי אל האדם שהזדהיתי עם תפיסתו ועם דעותיו הזדהות מוחלטת. שתיתי את דבריו בצמא, והייתי לתלמיד הקרוב ביותר אליו, גם לפי דבריו. עכשיו, בגיל עשרים וארבע, אחרי שידעתי כל מה שידעתי, אחרי שלוש שנים בצבא, עם כל הניסיונות להדיח אותי וששרדתי, אחרי שנתיים בהדרכה עם כל המאבקים וכל ההצלחות, עכשיו, מה? לאן הגעתי? הרגשתי אותו ריק שחשתי בגיל תשע עשרה. הרגשתי את אותו חוסר אונים של ילד שמסתכל על העולם והוא נראה לו גדול עליו. לא הצלחתי להשתלט על הדבר המשמעותי ביותר בחיי – על הרגש.
מבחינת הרגש המשכתי לחוש את אותה הרגשה שמתמיד: או אפס או מאה. כן, הרב דימשיץ צדק. ראיתי את העולם בשחור ולבן אבל זה לא היה בשליטתי. זו לא הייתה דעה או רעיון שצריך לנמק – זו הייתה ההרגשה שלי. הייתה לי או הרגשה טובה שאני שווה וידעתי בדיוק במה או הרגשה שאני מיותר לגמרי וחסר ערך. מדוע נולדתי ככה? את מי אני אמור להאשים? את עצמי? למה? בגלל שנולדתי נכה? בגלל שאצלי הרגש לא יכול להתחלק? אבל גם הרב דימשיץ לא אשם! הרי גם הוא לא אשם שנולדתי כזה. וגם ההורים לא אשמים. אז מי אשם? אלוהים?!
עד עכשיו האמנתי שאני הולך בדרך מסוימת. הרב דימשיץ, שאמר את כל הדברים שנראו לי כל כך נכונים, תמך בי כל הזמן ודווקא הוא זה שעכשיו לא מבין את הרגשתי. דווקא הוא זה שלא מבין שאם שרית דחתה אותי עכשיו – סימן שהכל לא היה שווה כלום, הכל היה לחינם.
חזרתי לישיבה ללמוד אבל למעשה לא למדתי כלום. לא היה לי כוח לכלום. מסביבי התווכחו התלמידים האחרים בלהט את וויכוחיהם ואני, שבדרך כלל הייתי שותף פעיל ביותר בוויכוחים באלה, פשוט הסתכלתי מהצד ולא התערבתי. הייתי שקוע בדיכאון. מדי פעם היה חולף בי הרהור על שרית ואז הייתי חש דקירה של התרגשות ואחר כך מגיע לסף בכי. מסביבי שמעתי את התלמידים מדברים על המושגים אותם טבע הרב דימשיץ בשיטתו: אני, אגו, יצירה, אנושיות, וכל אחד היה מנסה להוכיח שהוא הוא המכוון באמת לדעתו של הרב דימשיץ ומשתמש כראוי במושגיו.
מה הקשר ביני לביניהם? חשבתי במרירות. הם, התלמידים האחרים, יש להם חיים מסודרים ובזמן שמוקצב להם ללימוד, הם מתעסקים במושגים אותם הרב דימשיץ יצר, בדיוק כמו שלומדים כל דבר אחר. אבל לי לא היו חיים מסודרים. אצלי, כל מה שעשיתי היה קשור לשיטתו של הרב דימשיץ. הייתי חלק מהמושגים שלו, חייתי אותם ולכן גם היה נראה לי מוזר שמישהו בכלל מנסה להתווכח אתי עליהם. הרי ברור שאני מבין אותם יותר מהאחרים. העקרונות הם אני! ואצלי הכל היה קשור – החיים, העבודה והלימודים.
קינאתי בחבריי. לא בגלל שחשבתי שהם חכמים ממני. להפך. התפלאתי איך הם יכולים לשבת ולקשקש במושגים כמו אנושיות ורגישות כשלא היו להם לא זה ולא זה. אמיר, למשל, היה מתרגז מאוד כשהייתי מעיר לו תמיד על תפיסתו העקומה. אז הפסקתי. אבל איך הוא עצמו לא מרגיש שזה עקום? למה אצלו הכל מסתדר? למה הוא יכול לשבת כאן לידי ולהמשיך ולקשקש שטויות ואצלו בבית מחכה אישה יפה ואילו אני, חייב להיות מושלם? גם אני רוצה לדבר קצת שטויות ושיסלחו לי. למה לי זה לא מגיע?
אבל למה אני נדבק אל הרב דימשיץ? למה לא לנסות משהו אחר?
המשכתי להקשיב לשיחותיו של הרב דימשיץ מרותק. כן, ללא ספק משהו באופן מחשבתו ובמבנה הנפשי שלנו מתאים מאוד. לא ראיתי שום דבר אחר שיכול להחליף אותו. תמיד כשהוא היה מדבר הייתי מהנהן בהסכמה. כל התיאוריות שלו בדבר האנושיות והצורך של האינדיבידואל להביע את עצמו נראו לי תמיד הגיוניים כל כך. גם הדוגמאות שהרב דימשיץ היה נותן בשיחותיו כדי להדגים את שיטתו מצאו תמיד חן בעיניי. היה נדמה לי כאילו שיטתו של הרב דימשיץ היא גאונית, אנושית, מדויקת ,מקיפה והיא נראתה לי הדבר הקרוב ביותר לשילוב מושלם של חשיבה ורגש. הבעיה הייתה שהשיטה של הרב דימשיץ עבדה על כולם…חוץ ממני.
אכן, לא יכולתי ולא רציתי להכחיש שהשיטה עובדת. אבל למה אצלי לא? אולי, בעצם, אני לא בסדר? אולי לא עשיתי את כל מה שהייתי צריך לעשות? אולי הרב דימשיץ התייאש ממני? מה הוא חושב עלי בכלל?
ידעתי שהרב דימשיץ מזלזל בהרבה אנשים ופתאום התגנבה גם למוחי מחשבה: אולי הוא מזלזל גם בי?!
זה היה מאוד לא הגיוני. ידעתי שהרב דימשיץ מקדיש לי הרבה יותר זמן מלאחרים ובכל זאת…
אומנם כעסתי על הרב דימשיץ על הצורה בה הוא התערב בקשר שלי עם שרית אבל לא ראיתי מוצא אחר: הוא עדיין היה האדם היחיד שיכולתי לשתף אותו בהרגשותיי. אם הוא לא, אז מי?!
וכך נכנעתי לרב דימשיץ בתקווה שתוך זמן קצר יקרה הנס: שרית תתגבר על "כאבי הבטן" שלה ותוכל לרוץ אל בין זרועותיי, מאוהבת, כפי שהיא בטח תרגיש אחרי שהטראומה תעבור.
בינתיים, חלפה לה עוד שנה בפנימייה ואחרי המאבקים ששרדתי שוב בא הקידום. ראש הישיבה, אותו אדם יהיר וזחוח ששנאתי כל כך, החליט לעזוב. במקומו מונה אותו אדם חייכן ובעל הדרת פנים שקיבל אותי מלכתחילה לעבודה. סוף סוף, חשבתי לעצמי, הביאו מישהו שמבין שתלמידים הם קודם כל בני אדם ובית ספר הוא לא מפעל שדורש מנהל. גם ראש הישיבה החדש זכר אותי ושמח למפגש אתי (ראש הישיבה היוצא העביר לו, למרות בכל, המלצות טובות עלי). בסיום שיחה שבה "קיבל" אותי לעבודה מחדש, לחץ את ידי ממושכות בחום ואמר לי כי נראה לו שאנחנו נעבוד היטב ביחד.
אבל שום דבר חיצוני, כמו קידום למשל, לא הצליח לשנות את הרגשתי הפנימית. למרות המאבקים והניצחונות ולמרות שקיבלתי מראש הישיבה בדיוק את מה שביקשתי – הדרכת השכבה של י"ב – לא הרגשתי ביטחון. הרגשתי את אותה החרדה שליוותה אותי תמיד במפגש ראשוני עם אנשים. פחדתי מההדרכה כאילו זו הייתה הפעם הראשונה. מי יודע אם אצליח להשתלט עליהם? אולי יעשו לי מרד?! כמובן שזה לא היה הגיוני אבל זה מה שהרגשתי. שנתיים שהייתי כבר מדריך בבית הספר, הכרתי כל פינה בו, ועדיין הרגשתי זר. עדיין הרגשתי חוסר ביטחון במעמדי. אני מדריך?! הרגשתי יותר כמו ילד שמשחק את המדריך ועוד רגע יבואו ויגלו אותו והוא יושפל לעיני כל.
בתקופה הזו של תחילת השנה חשתי תחושת אובדן. חוסר הביטחון הפעם התלווה לתחושת הכישלון עם שרית ולתחושת חוסר ההתקדמות הכללית בחיים. עוד שנה עוברת, ועוד שנה, מתי אני כבר אגיע? מתי אהיה כמו כולם? מתי אקום יום אחד בבוקר ואדע שזהו זה, זו העבודה שאני רוצה לעבוד בה, זה המקום שאני רוצה להיות בו?
הייתי נתון למצבי רוח מתחלפים של זעם, ייאוש, בלבול. יום אחד החלטתי לעזוב הכל ויום למחרתו התחרטתי – לאן בדיוק אלך? מה אני יודע לעשות יותר טוב? ושוב הרגשתי את הצורך העצום בייעוץ, בהכוונה ושוב רציתי לשתף את הרב דימשיץ. אבל ידעתי כבר מראש מה תהיה תשובתו: אתה מתאים מאוד ואתה מצליח מאוד ו – עזוב אותי כבר!
אבל לא טוב לי! מה אפשר לעשות? לאן לפנות?
מתוך ייאוש פניתי אל צדוק. צדוק היה מדריך כמוני במשך השנתיים שהייתי בפנימייה וכעת, עם כניסתו של ראש הישיבה החדש לתפקידו, הפך לרכז ההדרכה.
אמרתי לצדוק שאני לא מרגיש שאני מתאים להדרכה. אמרתי לו שאני מרגיש שזה לא מה שאני רוצה לעשות בחיים. צדוק קצת התקשה להבין אותי. הוא היה סטודנט להנדסה ובן אדם מדויק ומחושב באופיו. "הרי אתה עושה את זה, ועושה את זה טוב, עד כמה שאני רואה?!" התפלא. הוא צדק, מבחינתו. לא הסברתי את עצמי טוב וזאת כי בעצמי לא ידעתי באמת מה בדיוק אני רוצה. רציתי לשתף אותו בתחושה, רציתי לקבל ממנו פידבק, אבל הוא היה הבן אדם הלא נכון למטרה הזו.
"מה אתה אומר?" ניסה להבין במדויק "שאתה רוצה לעזוב?"
לא. זה לא מה שרציתי לומר אבל מתוך צורך נואש להסביר בכל זאת את הרגשתי אמרתי לו: "לא כרגע. אבל, אתה יודע, אם תשמע על מישהו שאולי ירצה להחליף אותי – תודיע לי. אני לא אומר שאני עוזב אבל, כמו שאמרתי, תודיע לי כשיהיה לך מישהו".
צדוק הלך. טעיתי. חשבתי שיבין אותי והתאכזבתי, כהרגלי.
את הנחמה מצאתי, כרגיל, אצל התלמידים. אני לא ידעתי מי אני ומה אני שווה אבל התלמידים שכבר נקשרו אלי משנים קודמות – ידעו. כשהייתי מסתובב בבית הספר או בחדר האוכל ותלמידים שעזרתי להם ניגשו אלי וביקשו את קרבתי, הם אמרו לי מי אני. הם אהבו אותי יותר ממה שאהבתי את עצמי. הם, בניגוד לכל שאר העולם המוזר הזה, הכירו בערכי.
אבל משהו השתנה. בי. משהו שקשור בשרית. לפני שהגעתי אל הרב דימשיץ הייתי חסר כיוון לחלוטין ואז נכנסתי לתחום החינוך בכל הכוח. הפעלתי את כושר הניתוח והדמגוגיה שלי והסתובבתי והטפתי בהתלהבות את הרעיונות של הרב דימשיץ, הרעיונות שהאמנתי בהם. אבל אחרי שנתיים שבהם רצתי ורצתי, נשחקתי. הייתי מסתובב בפנימייה ומרגיש שאני כבר חוזר על עצמי. לא הייתי להוט כבעבר להיכנס אל החדרים של התלמידים ולכבוש את ליבם. לא הייתי כבר להוט להיות במרכז תשומת הלב שלהם.
כבר לא יכולתי לסבול את ההמתנה הזו לגאולה שלא תבוא. כל כמה ימים הייתי שואל את הרב דימשיץ אם שרית כבר התקשרה אליו. הוא היה עונה לי שלא ושזה ייקח זמן והיה מנסה "לנפנף" אותי. אבל הפעם זה לא עבד לו. לא יכולתי יותר. הרגשתי שמשהו לא עובד. לפי השיטה של הרב דימשיץ, שבה, אדם יוצר הוא אדם מאושר, ובמידה והוא צודק ואני מתאים לחינוך אז אני יוצר – כבר הייתי אמור להיות מאושר. ולא הייתי.
תגובות