הרעיון נפלא,תפסת רגע של ממש! (ויש לה קוקיות..מה שמוסיף לתחושת ה"ילדה-של-אבא"), אבל..מניחה ששמת לב-לא מספיק חד. אולי בגלל שמיהרת לצלם לפני שייעלמו.. בכולופן,אהבתי מאוד.
[ליצירה]
הרעיון נפלא,תפסת רגע של ממש! (ויש לה קוקיות..מה שמוסיף לתחושת ה"ילדה-של-אבא"), אבל..מניחה ששמת לב-לא מספיק חד. אולי בגלל שמיהרת לצלם לפני שייעלמו.. בכולופן,אהבתי מאוד.
[ליצירה]
ושכחתי גם להגיד שאני אוהבת את השפה למרות התנודות במשלב (אני מניחה שזה קורה, כשאתה מסתכל אחורה על הילדות וחושב במילים של גדול אבל זוכר גם איך חשבת כשהיית קטן, אז אולי דווקא בגללם)
ואת הדמויות של ההורים, שהן אמינות באופן נדיר.
קצת הפריעו לי הדמויות הסטריאוטיפיות של המורה המושלמת והאחות המעצבנת, אבל אולי זו גם נגזרת של חשיבה של ילד קטן...
[ליצירה]
איזה כיף שתוקנה התקלה. עכשיו, בפעם השישית או השביעית שאני כותבת את התגובה הזו, יש סיכוי שהיא אכן תישלח...
אז קודם כל: וואו. רעיון גדול, המשחק בים צלם האנוש לצלם בהיכל.
היה אפשר לקחת את זה אפילו רחוק יותר, שהרי הביטוי המקורי הוא "צלם א-לקים".
לענ"ד כדאי לצמצם את השיר ולוותר על חזרות והדגשות מיותרות, שרק מחלישות את השיר המיוחד הזה.
שמחתי לראות כאלו באתרנו הקט!
[ליצירה]
שיר נפלא, אך קשה מאד להנות ממנו במלואו עקב שיבושי הניקוד. אנא, תקני זאת.
(התאמצתי לקרוא בכל זאת, וזה בהחלט היה שווה את המאמץ. "לא אפצע פי מלבד אלו השורות" - שורה נהדרת, נהדרת.)
[ליצירה]
אהלן מוריה!
כתבת קטע יפה. אם את רוצה להפוך אותו מקטע יפה לשיר יפה, הייתי מציעה את ההצעות הבאות:
-צמצום. הימנעי מלהגיד במפורש דברים שהקורא אינטליגנטי מספיק כדי להבין מבין השורות, הימעי מלחזור ולהדגיש נקודות. אני מכירה את הנטייה הזו, כי לימדו אותנו שכדי לחזק דברים צריך לחזור עליהם. האמת היא בדיוק להיפך - ככל שהאמירה מרומזת יותר - היא חזקה יותר. (כי הקורא מתאמץ יותר להגיע אליה, ואז היא נחרתת בו כאילו היתה מחשבה שלו עצמו, שזה הרבה יותר חזק.)
-על אותו עקרון: עדיף להגיד דברים בצורה מרומזת ולא מפורשת, בפרט רגשות. במקום "הרגשתי שמעייני זורמים", לדוגמא - עדיף היה למצוא מילים שיגרמו לי להרגיש שמעייניך זורמים. להעביר את התחושה בלי להגיד אותה במפורש.
בהצלחה!
ניצן
תגובות