רץ אחרי השיירה ברחובות ירושלים. קרוב מספיק כדי לראות לאן יפנו בפניה הבאה. אבל לא קרוב מדי. מרגיש חריג בבגדי הלבנים, הטהורים, בתוך תהלוכת המוות הזאת. השער הגדול בחומת העיר נגלה לנו, גם הוא שוקק חיים מדי. כמוני, גם הוא לא מתאים לכאן. גם הוא מגיע מעולם אחר. דמעות צלולות מתחילות לטשטש אותי. היא מתה. היא מתה לי, ואני אפילו לא יכול להטמא לה, לכאוב ולהזדהות עם מותה עד הסוף. אני, כהן גדול.

מביט מרחוק בתהלוכה היוצאת מהשער. מתקרב מעט כדי להיות חלק. אך לא קרוב מדי. לא אני. לא בבגדי הטמאים ומטמאים. אינני שייך לאנשים הטהורים האלו, כולם כהנים. הנשימה שלי נעשית כבדה. אולי בגלל הריצה אחרי הלוויה, מאז שעזבתי את המקדש כמעט לא עשיתי פעילות גופנית. אולי בגללה, בגלל הכאב העצום שבידיעה שלא אראה אותה שוב. ואולי בגללי. בגלל שכל האנשים האלה כאן מזכירים לי מי אני. מצורע.

עומד מהצד ומביט איך היא יורדת אלי קבר. שבה לעפר. הרמתי את מבטי, וממש מן העבר השני, מרחוק, ראיתי אותו. עומד ומביט בה. בדיוק כמוני. ונזכרתי ביום האפל ההוא...

ידעתי בדיוק מה זה. שנים התאמנתי באבחון של דברים כאלה. אבל היא לא האמינה. "אתה טועה!" היא קבעה. "נלך למישהו מומחה באמת!" רציתי כ"כ לגלות שצדקה... אבל לא. הוא שלח מבט אחד אל זרועי. "נו?" היא שאלה, מרגישה מנצחת. כזו היא היתה. נזכרתי בכאב. והוא שתק. לא מסוגל לומר בפירוש "טמא". היא הרצינה באחת, מבינה שזהו. ואני ברחתי, עליתי בסערה ברחובות ויצאתי מן העיר. לא הייתי מסוגל לשמוע את דבריהם.

ההספדים החלו. לא הייתי מסוגל לשמוע אותם. הסתובבתי וחזרתי ללשכתי. עוד מעט יגיעו המנחמים, יקדישו לי מזמנם ותורתם. אבל אני לא באמת אהיה שם. אם אי אפשר להטמא, לרדת עד סחי ביחד איתה, אי אפשר להתאבל. כבר ידעתי על מה אחשוב. על השבוע שלאחר מכן. השבוע בו אשב בלשכת פלהדרין ואתכונן. ליום הכיפורים הקרב, לכפר בו על עוונותינו כבכל שנה ושנה. רק שהשנה, אני אכהן. והיא לא תראה.

כמה טוב שאינה יכולה לראות אותי עכשיו. גם אני בקושי ראיתי אותה, עמדו שם יותר מדי אנשים שהסתירו. במצב נורמלי הייתי צריך להיות  הראשון בשורה. הראשון באבל. בן. אבל אני בספק אם מישהו יבוא בכלל לנחם אותי בכוך שלי. כל שנותר לי לקוות הוא שזדונותי יתכפרו. בעוד שבועיים, ביום הכפורים.

***

לשכת פלהדרין.

אצבע צרידה מכה לפני. ואני חוזר, כמתוך חלום על סדר השחיטה. שחיטה כשרה בזר. כמה זר אני עכשיו. היכן היא אותה קדושה? אני יודע רק עייפות. אל תדאג, מספרים לפני. כשתגיע לעבודה האמיתית תרגיש את זה. הם לא יודעים. הם מעולם לא היו במצב הזה. אני מתרגל את זריקת הדם. הדם הוא הנפש. נפשי נשפכת לפני על הרצפות, ריקנית, שחורה, מתה. הם מחייכים אלי. גם אני מחייך. חיוך מוזר, לא טבעי. אבל הם לא מרגישים. או שהם חושבים שזה בגלל ההתרגשות. מי יתנני מחר מת. שרוע בקדש בקדשים. מכפר בחיי על עוונות העם, ומשיג שלווה. ואולי גם קצת קדושה. אולי. הם לא מרגישים באש הזרה שלי. ששורפת אותי כל הזמן. הכי בפנים שיכול להיות. ורק לשון זהורית אדומה בדם נפשי איננה מאוכלת באש. והתגלות אין.

"ברקאי" צועק מישהו למעלה. אני מחבק את ידי, מתכונן. וכשאני מוציא אותן מחיקי, מרים אותן, מוכנות לשחיטה, רואים כולם, והנה הן מצורעות כשלג!

ניצלתי למען עשות כל התועבות האלה.

אני אוסף חפצי. ספק מאוכזב מעצמי, ספק חש הקלה עצומה. ואולי מאוכזב מעצם ההקלה.

"מי הסגן?" אני שואל אחד מהם לפני צאתי את העיר. אך לפני שהוא עונה, אני רואה אותו. אחי, שנינו בני אם אחת שאיננה עוד. טהור לגמרי. נקי. עוטה אור. עומד לשמש בקודש. במקומי.

ראיתיו, ושמחתי בליבי.