הוא לא שר לה שירי אהבה עם הרדיו. הוא לא קנה לה מתנות קטנות וחמודות, דובונים וכריות ודברים מחרסינה. לא היו לו שמות חיבה בשבילה. הם בזו לדברים כאלה. הקיטשיות הזאת. שפת האהבה של ההמונים. הם דיברו הרבה על המסכנים הללו, השבויים במוסכמות ולא יודעים שלכל זוג שפה משלו. גם להם היתה שפה משלו. והיו בה בעיקר שמות עצם. קצת פעלים. תארים בכלל לא. וגם לא מילות זמן – האהבה הרי נצחית. ודפנה ידעה להבדיל בין הנצחי לחולף, ולנצור את הראשון בליבה. זה מה שעשה אותה מיוחדת כל כך. אחרי כל כך הרבה שנים של חיפושים. הוא הסיר למענה את בגדיו כשפגש אותה, בגדים מהודרים לא עושים על בחורה כמוה שום רושם. אך לא היה בזה די. דפנה היתה בחורה עמוקה, שלא היתה מסתפקת בשום דבר שטחי. למענה זיקק גד את עצמו עד העצם – מסיר את העור, את שכבות הבשר הרך, המתפנק. מנקה את עצמו משיירי דמעות רגשניות, מלחלוחית מתחנחנת. הצגות מיותרות, פירורים של בנאליות שהיו משגעים אלפי נשים קלות דעת, אך לא אותה – לה הגיע יותר מזה. הוא ידע שכשחבקה את השלד הדוקרני, היו העצמות הקשות טובות לה מאלפי מילות אהבה. והוא החמיא לה בלי סוף על העומק שלה – הוא ידע לפרגן כשצריך. והיא היתה כל כך אמיתית. וביחד הם קראו ספרי פילוסופיה ושירה אנגלית ישנה, ולעגו לבנאליות של הזוגות שצעדו לפניהם מחובקים על החוף ושלחו מבטים טלנובליים פתטיים זה בעיניה של זו. מדי פעם היה נדמה לו... הוא חשב שגילה אצלה קוצר רוח כלשהו, ניצנים של חולשה מסוכנת. אך היא הרגיעה אותו לפני שהספיק להתאכזב. וכמה שהוא אהב אותה. הוא בצר את עצמו ועשה לה ממנו יין, ויין אהבתו היה קשה וחריף. הוא השקה אותה בשקידה רצינית, כבדת סבר. לפעמים היא הקיאה, אבל תמיד הוא סלח לה בסוף. הוא ידע לגלות רוחב לב, כשצריך.

היא לא עזבה אותו. איך יכלה.

איך אפשר לעזוב אדם שמגיש לך את עצמו כמו גלולה.

אומרים שהיא מתה ממנת יתר.

חלק אומרים תת תזונה.

מאכזב שנשים הן כה חלשות.

(הוא לא בכה בלויה.)

אדר ב´ תשס"ה