הם חושבים שהם חזקים. הם חושבים שהם מרכז העולם ושאם הם רק ירצו הם ישנו אותו. הם יושבים כל ערב ומתכננים מה יעשו, איך ישנו, מי יהיו. בטוחים שהם יסדרו, ינווטו, יפעילו, יצרו, ישפיעו- יוכלו. הם בטוחים שהם -  הם.

אבל הם לא רואים. הם לא שמים לב שהעולם נשאר כמו שהוא, בעוד שהם אפילו לא מצליחים להתעורר אחרי ליל התכנונים. הם חושבים בגדול, ושוכחים. בחייהם אין תכנון, סדר, משמעת, התקדמות- רצון. הם לא מבינים שהם חלשים.

הם לא מבינים שהם היו יכולים לשנות את העולם לו רק רצו. הם מפחדים להבין. לשנות את העולם משמעו ליצור עולם שונה, ולחיות בידיעה שאתה הוא האיש שעשה את זה. במקומות אחרים, אנשים אחרים עושים זאת. אבל אתה צריך להיות איש אחר, במקום אחר, כדי לעשות זאת. פה הולכים על הרבה יותר, על הבסיס, על הכל בבת אחת.

ובינתיים- כלום.

היום אני אחד מהם. אלא שאני מבין שהכל דיבורים, שאין הכוונה לעשות משהו, אלא רק ליצור את התחושה שעשינו משהו, כי אם לא עשינו כלום – בשביל מה אנחנו קיימים?

אלא שהססמאות שלהם נאמרו ע"י אנשים שהאמינו בהם ופעלו. הם מהדהדות לי בראש ולא נותנות לי מנוחה. אם זה נכון – איך אפשר לחיות כך???

ואז, יום אחד, אני מתעורר. אני מביט סביבי ורואה. אני רואה את האנשים ההם שכן עושים. אנשים שבהם אנחנו מזלזלים. נכון, הם מלאים בבעיות, אבל הם רוצים, ומי שבאמת רוצה – פועל. הם מתכננים מארגנים מתאמים – ומחליטים. ואז אני רואה עשיה, התקדמות. ואני רוצה להצטרף אליהם.

אבל אני קודם כל כאן, מנסה לצעוק לאנשים שמסביבי – בואו נתעורר! אני נבוך, קשה לי לדבר. יודע  שגם בי פשה הנגע. מדי פעם אני מדבר. רובם לא שומעים. שקועים מדי בחלום הכוח שלהם. קורה שאנשים מקשיבים לי, מצטרפים אלי. רואים עד כמה אנחנו חלשים. שבעצם המצב רק הולך ומדרדר, ואנחנו רק מביטים בחוסר ישע ולא מסוגלים לעשות כלום. אפילו בעצמנו אנחנו לא מצליחים לשלוט. אנחנו לא מבינים.

אנחנו לא מבינים שאם רק נרצה, נוכל לעשות הכל. נוכל לשנות את העולם ואת עצמנו. נוכל אפילו להשאיר דברים כמו שהם. נוכל לבצע בחירות ולקחת עליהם אחריות.

אם רק נרצה אנחנו חזקים.