בעל זבוב מאז ומעולם אהבתי כלבים, את הפרווה הרכה והנעימה שלהם, את המבט המתוק שבעיניים, את הזנב שמתנופף לו לכל עבר בהתרגשות, ויותר מכל - את ההרגשה העמוקה כשמביטים בכלב של ההזדהות הטוטאלית וההרגשה שיש לך שם מישהו בשבילך. אבל, תמיד היתה לי בעיה אחת קטנה... כלב הוא לא סתם חיה, כלב הוא לא 'דגים', בכלב צריך להשקיע, ולהשקיע בדבר כזה מעולם לא יכולתי. לטפל בו יום אחרי יום אחרי יום (וגם לפני יום ולפני יום) במשך כמה שנים רצוף? לא מסוגל לעמוד בזה. אני זוכר כי עוד מימי ילדותי הייתי תמיד מנסה לגדל כלב, אך בסופו של דבר זה הסתיים בכך שלאמא שלי נמאס לנקות אחריו ולהאכיל אותו, (היא האכילה אותו בד"כ.. - היתה אמנם תקופה של "האכלת את הכלב?, אז לך תאכיל אותו עכשיו!" אבל היא עברה במהירות והוחלפה בתקופת ה"אוף.. למה אני צריכה לעשות את זה"), וכך הכלב היה מוצא את דרכו החוצה למרות כל ההבטחות שלבשו צורה קבועה של "אבל הפעם זה שונה כי..." ואחרי ה'כי' מגיעה תוספת שרק ילדים יכולים להבין את ההגיון שבה, הגיון כמו "כי.. בבקשההההה", או "כי.. אבל אמאאא!!" חשבתי לתומי כי הבעיה תיפטר מאליה כשאגדל, אחרי הכל - עם הגיל אמורה לבוא גם בגרות, ועם הבגרות אמור להגיע חוש עמוק של אחראיות ועם חוש אחראיות יגיע גם כלב חמוד, אך.. מהר מאד גיליתי שגלגל החיים הוא קצת מרובע ומחוספס.. כל המהלך של "איקס מוביל לוויי" הוא מקסים בתיאוריה, אבל לא עומד במבחן המציאות. במציאות - עם הגיל מגיעה תחושה חזקה מאד שיוצרת רושם של בגרות, והיא גורמת לאשליה יפה - אך שברירית של אחראיות, ואיתה מגיע אמנם כלב חמוד, אך הוא הולך הולך במהירות רבה ממה שהגיע הנה. יכולתי להשקיע בכך ולפתח בעצמי את חוש האחראיות שכל כך נחוץ לכלב, אך – אחרי הכל, קשה כל כך לעשות את זה, ויש אופציות אחרות.. לא? לכן החלטתי לאמץ חיה אחרת, חיה שתחליף כלב. אחרי הכל לא חסרות חיות חמודות עם פרווה - ואפילו בלי פרווה, העיקר שיהיו חמודות והכי הכי חשוב - שאני ארגיש סופסוף הזדהות עם אחת מהם.. אבל לאחר לא הרבה זמן נתקלתי בבעיה קשה - נוכחתי לדעת כי אין הרבה חיות שאי אפשר לא להשקיע בהם, בכל חיה צריך להשקיע, אולי בחיות מסויימות יותר, ובחיות אחרות פחות. אבל - תמיד צריך להאכיל, לטפל, לדאוג למגורים נוחים. תמיד צריך להשקיע. טוב, לא תמיד. בסופו של דבר מצאתי את החיה האולטימטיבית - החלטתי לאמץ זבוב. זבוב חמוד ומתוק, אז.. אולי אין לו פרווה מדהימה, ואולי קצת קשה להתמקד בעין מתוקה מסויימת ואולי הדבר היחיד שמתנופף מצד לצד אלו הכנפיים הקטנות שלו ולא הזנב, ובסדר, קשה יותר להזדהות ולהרגיש אחד עם זבוב. עכשיו אני "בעל זבוב", לא יוצא איתו לטיולים - אבל עדיין, זה הזבוב שלי ואני מאושר איתו, הוא מסתדר לבד - טוב.. אז מדי פעם אני מרגיש עקיצה קטנה ומרגיש טיפה ריק יותר מבפנים.. ואולי לפעמים יש כאב שנשאר למשך כמה ימים - סוג הכאבים שכמה שמנסים להתעלם מהם הוא תמיד גדל ודורש תשומת לב, אבל עדיין, יש לי זבוב, ואחרי הכל - זה בדיוק מה שתמיד רציתי. אז אין לי שום סיבה להתלונן. נכון?