הרי שנינו יודעים כי זה שקט שקרי.

רמיסות האנשים את האדמה, אותיות שהם משליכים לאוויר ללא מחשבה, רשרוש שקיות, קשקוש הכפית בקפה, נשימות עמוקות, והכל-תוסס...

לא מצליחה לאטום אזניים לכל הרעש הזה,

לעולם.

שותקת בכדי לא להוסיף עליו,

מתחננת במבט עיניי,

בניעת שפתיי,

בעוצמת רצונותיי-

למעט שקט.

דומי לך, אנא. עימדי במקום.

עיצרו והביטו- ללא מחשבות, ללא ביקורת או דיעה

רק 

להתבונן.

ואז לנשום.

לאט..

בעדינות..

מבלי להפריע את נשימת היקום.