במסגרת טקס חתימת הסכם השלום שלי עם עצמי, פגשתי את אלוהים בקהל. זינקתי עליו בחיבוק ענק תוך פליטת צווחות בטון סופרן ומעלה
"חסרת לי",הוא אמר. "תסתכלי עליי רגע"- אחז בסנטרי ויישר מבט לעיניי. "כן,עדיין ירוקות ובורקות. אני מקווה שנזהרת שלא להתבונן לכיוון אחד זמן רב מדי, מבלי לפזול לצדדים ולשים לב לכל מה שקורה סביבך"
שתקתי. דחף עז לבדוק האם סוליית הנעל עדיין במקומה, אך ידיו אוחזות בי, מונעות ממני מלהתחמק ממבטו.
"תיארתי לי.אולי מתישהוא תלמדי שלא להתמכר" . סובב את פניי הצידה, בוחן את לחיי הימנית. "ומה זו הצלקת הזו?"
"כאילו שאתה לא יודע..אתה אלוהים,לא?" חייכתי חיוך שובב
"כן,ציניות תיקח אותך רחוק.וקיוויתי שהפעם את באמת מתכוונת לזה כשאת אומרת שאת רוצה קרוב" ובזאת הסיר ידיו מפניי והחל להפנות אליי גבו.
"רגע! חכה!" אחזתי חזק בידו ונעמדתי קרוב,כמחכה לנשיקה.
הרחיק אותי בעדינות. "לא כ"כ מהר ילדונת. בסדר, אז את רוצה לנסות לבנות את הקשר הזה מחדש. אני מוכן לנסות, אבל אל תצפי שהכל יהיה בדיוק כמו אז. תצטרכי לעבוד קשה כדי שנחזור להיות אוהבים. אל תצפי שאענה לך בכל פעם שתתקשרי, אל תחשבי שתקבלי חיבוק מוחשי ומורגש בכל פעם שיהיה לך עצוב. אני כאן, אבל את לא לגמרי שלי. והצלקת הזאת.. "העביר אצבע עדינה על לחיי,"היא תכאיב לך מאוד בהתחלה. את תנסי לגרד אותה,לקלף,להסוות באיפור, אבל היא תשאר שם לעולם. אם זה מנחם אותך, באיזשהוא שלב תלמדי לחיות איתה. סמכי עליי,אני יודע,אני אלוהים" קרץ לי.
המשכתי להסתובב יחפה בדשא גם לאחר שהלך. איש אחד שאל מה שלומי ואם הוא יכול לעזור. ציפיתי לראות בו את זה עם הסכין, אך הוא היה סתם."לא תודה". "ואולי,את מספר הטלפון שלך?"
"מצטערת,אני תפוסה".
"כן,תפוסה חזק. בדיוק התחתנתי"
"חג שבועות שמח גם לך".
תגובות