[ליצירה]
הייתה לי אותה התלבטות.
אפשר בשניהם ביחד-
זו תמודה מדוייקת של גבול בין שני עולמות:
פנים וחוץ, עם אפשרות, בדמות החלון, לחצות את הגבול הזה...
אבל מצד שני הצל שחוצה את התמונה באמת מאוד בולט ולא מיקרי...
תוהה..
נביש
[ליצירה]
המממ...
במסווה של סיפור לא רע בכלל ניתנה דריסת-רגל לתיסןת הרסניות כמו לגיטימציה לשיבה עצמאית וחופש תנועה מופרז לפטריות בר!
היכן הצנזורה?!
[ליצירה]
[ליצירה]
דווקא אהבתי את המקום.
זה צילום שמרכז אותך, השחור-לבן ישר נותן לך להרגיש שמשהו חסר, אתה מתמקד בחכה-
שצופה למרחק,מתוח קדימה, מחכה למשהו... המשחק מילים עובד מצויין (גם בלי הכותרת)...
סה"כ ניפלא
וכמו שאמרה רונה קינן:
"כולם גונבים מישהו ממישהו אחר,
זורקים חכה ומקווים תמיד להיות בצד שצד..."
(לא שיש את הפן השלילי הזה בתמונה, סתם נזכרתי)
יום טוב ומי יתן וחצילים רבים יעלו בחכותינו
נביש
[ליצירה]
הממם..
אני אנסה לא לחרוץ דעות, אלא רק לשתף בהרהורים שעלו לי בעקבות השיר (המוצלח לכשעצמו) והתגובות
הנימה פסימית ביותר, כמעט ואין כאן מחאה, יש כאן אפילו סוג של וויתור, של קבלת הגורל של אלו המגורשים תמיד.
מבין השורות עולה האפשרות (בכוונה או לא) שאלו שמגרשים כבר אינם יהודים, שכן יהודים מוגדרים ע"י נרדפותם...
הבכי כשפת היהדות...
דימוי מקסים, אך באמת כפי שהעירה סומסום זה לא דמותו של ר' עקיבה הלוחם המשיחי המהפכן.
ואולי שפת הבכי יכולה ליצור מילים חדשות, שיאמרו יותר מאשר וויתור וכניעה...
פוליטיקה מעניינת אותי פחות ופחות, אך אין ספק שההתנתקות היא תוצר של פוליטיקה בלבד.
אך עצוב לראות שהפוליטיקה מצליחה לעוור אותנו לסבל אנושי .הדבר נכון ימינה ושמאלה , אך כאן אנו מתעסקים בסבלם של אנשי גוש קטיף.
מבלי להגרר להשוואות וסדרי גודל (שואה, טרגדיה, אפוקליפסה, קטסטרופה) יש כאן בני אדם שסובלים. הם לא עוברים דירה, הם נאלצים לוותר על מפעלי חיים שלמים.
קל לדמיין בולדוזר גדול מרים גוש אדמה, עליו בתים גנים, מפעלים בתי קברות,כנסת,ספר- ומעביר אותה לנצנים. אבל בני אדם אלו הולכים לעבר מציאות לא ברורה וכואבת. לא טרגדיה בסדר גודל אונברסלי. "רק" "קומץ" בני אדם, שעברם נשלל ועתידם לא ברור.
לא משנה אם אנו מליטריסטים, פציפפיסטים, בעד או נגד התנתקות, אסור להתעלם מהסבל האנושי הממשי.
נביש
תגובות