משקפיים- לזכרם של משקפי השמש שלי הי"ד.
מנחם קם בבוקר, הסתכל סביבו, שכח לרגע איפה הוא.
לאחר כמה רגעים, כשהתאפס על עצמו, הלך אל חדרו
של הסמל תורן לבדוק מתי הוא שומר. הוא שומר
ב-12 ´יש לי זמן´. הלך לבית כנסת, התפלל שחרית וישב
ללמוד דף גמרא, והלך מוקדם לאוכל. באמצע האוכל,
צלצול פלאפון, גיא המ"כ שלו ´מה הוא מתקשר עכשיו?
הם לא באמצע אימון?´ "גיא, מה קורה?" "מנחם, הכל טוב?
איך בתבץ?" "ברוך ה´, הכל בסדר סתלבט פה חבל על הזמן.
איך איתכם?" "בסדר, האל"ל מתקדם טוב. מנחם, רציתי לדעת...
(הפסקה) אתה רוצה לצאת למ"כים?" מנחם חשב קצת,
וענה מהר "בהחלט" "אני יודע שאתה צריך לחשוב על זה,
אתה לא צריך להחליט מיד" "לא הקשבת! אמרתי, כן".
הדברים התגלגלו, מנחם עבר בכל הארץ הלוך ושוב,
עם המון תיקים. טופס טיולים פה,טופס טיולים שם,
ועוד הרבה הרפתקאות, עד שהגיע להכנה לקורס.
הוא הגיע ישר לבראור, בהמשך היו כמה מד"סים,
שיעורים וכולם חיכו לניווטים שבוע הבא. מנחם חבר לשי לניווטים.
הניווט הראשון היה מצוין הם הביאו את כל הנקודות. לנ. סוף
הגיעו בין הראשונים ונשכבו וחיכו לכולם לניווט לילה.
התחיל להחשיך, ומנחם העביר את משקפי השמש, שעל עיניו,
אל מעל כובע ה-ב´ שעל ראשו. גם בניווט לילה הם הצליחו לא רע.
בדרך חזרה לבסיס, פתאום הרגיש מנחם בחוסר,
משקפי השמש- אינם!
שמעון, ישב בחדרו בישיבה התיכונית (הסביבתית כמובן),
ודיבר עם חברו חיים. הם ישבו משועממים, וסיכמו ביניהם
דרום-כבר עשינו, גולן- חרשנו, צריך לנסות משהו חדש!
שמעון הציע את "רמות מנשה", ויום למחרת יצאו לדרך.
הם קמו בבוקר ויצאו לטרמפיאדה, היו להם טרמפים מעולים,
ממש סייעתא דשמיא. הם נהנו מהנוף המדהים,
ופתאום נדקר שמעון ברגלו ע"י שיח פטל קוצני, הוא הוריד
את עיניו להסתכל וראה על הרצפה... "חיים מצאתי משקפי שמש",
בעודו מרים זוג משקפיים מאובקות, שניכר עליהם שהיו
שם זמן רב. "תמיד מוצאים דברים בטיולים" אמר חיים,
"פעם צללתי ביהודייה ומצאתי G-shock". הם הגיעו
לסוף המסלול, ועלתה השאלה מאליה לאן עכשיו? לים!
היתה התשובה המידית, הם תפסו טרמפים לים. בהגיעם
לאיזה חוף נידח, ראו רק כמה אנשים, הם הורידו את החולצות
והשאירו את דבריהם על החוף, ונכנסו לים. הם נשארו
עד אחרי שהחשיך ורק אז יצאו מהמים. כשהם הגיעו לאזור בו
השאירו את חפציהם גילו- שכל דבריו של שמעון נלקחו,
לא נשאר לו שם כלום חוץ מהמכנסיים הקצרים שלגופו.
חיים נתן לו את גופייתו, והם חיפשו מישהו מסביב,
אך לשווא החוף היה ריק. הם פנו לכביש הראשי, וחזרו לישיבה
בפחי נפש. לאחר מספר ימים, קיבל שמעון טלפון שבגדיו בתחנת
משטרה, עם מכתב התנצלות.
קובי אהב ספורט אתגרי, הוא היה עושה הכל- סנפלינג,
צניחה חופשית, טיפוס הרים וכו´. עד עכשיו התמקד
בספורט ביבשה, לפני כמה חודשים, קובי החליט ללכת
לכיוון אחר- הים. הוא נסע לאילת, ועשה קורס צלילה על
איזה יאכטה נחמדה, והתחיל לחרוש את הארץ בצלילה.
יום אחד, טלפון, "קובי, מה קורה? זה פיני" "פיני, long time"
"בהחלט. שמעתי שעשית קורס צלילה, ואני כבר הרבה זמן
מחפש בן זוג. יש איזה אתר מדהים ליד הבית שלי בקיסריה.
בא לך?" "כמובן, תגיד שעה אני שם!". סוכם על 18:00 באותו יום.
קובי עלה לחדרו, ארגן את כל הציוד, ויצא לדרך.
קובי ופיני ירדו לצלול, זה היה אחד המקומות המדהימים
שראה קובי, ועוד בשקיעה. כשהחשיך הם יצאו מהמים,
והלכו לאיפה שקובי השאיר את בגדיו, לא היה לו כח
להחליף אז דחף הכל לאיזה שקית והם נסעו לבית של פיני.
כשהגיעו לבית גילה קובי, כי יש לו את הבגדים הלא נכונים,
הם חיפשו פריטים שיעזרו לזהות של מי זה, לא מצאו.
שמו הכל חזרה בשקית, הוסיפו מכתב התנצלות, ונסעו לים.
כבר לא היה שם אף אחד. עלו חזרה לאוטו נסעו לתחנת
משטרה והשאירו שם את השקית. קובי היה עייף,
אמר שלום לפיני, ונסע הביתה.
פיני חזר הביתה, הוא היה עייף אחרי היום הארוך.
הוא נכנס למקלחת, ומיד הלך לישון. בבוקר הוא קם,
וירד למטבח לארוחת בוקר, לקח קורנפלקס, שפך חלב
והתחיל לאכול. אמא שלו נכנסה, "בוקר טוב, חמודי" "בוקר טוב"
"היית עייף אתמול, עשית משהו מיוחד?" "לא, סתם צללתי" "יופי.
שמתי לך את משקפי השמש בחדר, השארת אותם על השולחן"
´משקפי שמש ?!´ "אה, תודה אמא". הוא עלה לחדר,
ומצא שם משקפי שמש שלא הכיר. הוא הרים את הטלפון,
וצלצל מיד לקובי, הם לא היו שלו. פיני פשוט שמר את המשקפיים,
´בטח הבעלים כבר התייאשו´. הוא הלך לדואר לבדוק
אם יש מכתבים מהצבא, הוא חיכה לתשובה מהשייטת.
הוא מצא מכתב שהיה כתוב עליו "ד.צ." וישר פתח אותה,
זה היה הזמנה ליום הורים בבסיס של שלומי, אחיו, ´באסה´.
השבוע עבר יחסית מהר, בעיקר בים, בגלישה ויצא לטיול
איזה יום אחד אבל לא יותר מדי. פיני ומשפחתו הגיעו
לבסיס בדרום הארץ, היה נחמד, המ"פ דיבר, הם ראו
את האוהלים ואפילו שלומי היה נחמד אליו (רק כאפה אחת).
הגיע זמן למנחה, נכנסו לבית כנסת. כולם לחצו על
פיני לעלות חזן, הוא עלה. התעטף בטלית הוריד
את משקפי השמש שעל ראשו הניחם על הבימה והתחיל בתפילה.
לאחר עוד קצת זמן בבסיס נמאס לו, וכל מה שרצה,
זה לחזור הביתה.
"יענקל´ה" "מה?" "עוד חצי דקה חי"ת", יענקל´ה קם מהמיטה
באוהל ורץ החוצה. "לקבלת המפקד המחלקה תימתח להקשב,
הקשב" "פתחו שעון, זמן הבא דיברתם איתו, סוף הזמן
עמדתם פה בחי"ת הכי ישרה שנראתה בבא"ח הזה.
רבע שעה זוז!". יענקל´ה רץ לבית כנסת ´זריזים מקדימים..´
הוא אוהב להיות חזן. הוא הסתכל על הבימה, וראה אותם,
משקפי השמש שיושבים להם על הבימה כבר שבוע
ואף אחד לא נגע בהם. בערב בסעפ"ש (שעת ת"ש) הוא החליט
להתקשר לרב. הרב אבי ענה לו מיד, יענקל´ה היה
כל כך שמח בסוף השיחה, כי ממחר יש לו משקפי שמש
חדשים.אותה שבת יצא הביתה וסיפר לכל החבר´ה
את כל מה שקרא לו השבוע ´בצבא אף פעם אין חוסר בסיפורים´.
יום ראשון, מחנה נתן, חי"ת של המפקד יוסי. "גולדברג! נראה לך
הגיוני, שאתה עומד לי בחי"ת עם משקפי שמש?" "לא המפ.."
"אל תענה לי, תביא את המשקפיים, תקבל אותם חזרה כשתצא
הביתה. ובמקרה שלך לא הייתי אומר שזה בקרוב".
יענקל´ה אף פעם לא אהב את המפקד יוסי, אבל לא חשב
שהוא יכול להיות כזה רע. ביום שלישי, הגיע מ"כ חדש למחלקה,
הייתה ליענקל´ה שיחה איתו, דתי, נראה נחמד, ´יהיה קצין´.
יוסי, ישב באוהל מרוצה מעצמו, ´הגולדברג הזה ילמד את הלקח´.
הסמל נכנס, "פרידמן, תגיד כמה לתת ליעקב גולדברג?
הוא עמד לי עם משקפי שמש בחי"ת" "שעתיים" ענה פרידמן
בחוסר התעניינות. "תגיד, מתי מגיע הבחור החדש?",
"הוא כבר פה. תפנה את המיטה לידך הוא עוד מעט נכנס".
המ"כ החדש נכנס לאוהל, יוסי התחיל ישר לתחקר אותו.
הסתבר שהם היו באותו ביסל"ח, אבל בפלוגה אחרת,
באותו קורס. יוסי היה חייב לצאת לחי"ת של החיילים.
יוסי יצא לחי"ת וראה איזה חייל בדיוק נכנס לחי"ת. "מי איחר?" ,
שקט, "אני ראיתי מישהו מגיע", גולדברג הרים את היד,
ליוסי כבר עלה הדם למוח "לא רק שאתה עומד לי
עם משקפי שמש בחי"ת, אתה עכשיו גם מאחר לי?"
"פול, פול 40" ופנה אל שאר המחלקה "אתם יודעים איזה שבוע
אנחנו" "נגמ"שים" ענו כולם בהתלהבות, "5 דקות,
כולכם הייתם פה עם תד"ל מלא, אחרי ששתיתם, השתנתם,
יצאתם לאפטר בערד וחזרתם לחי"ת, 5 דקות זוז".
יוסי חזר לאוהל, הוציא מכיסו את המשקפיים שהחרים
והניח אותם על הארונית, שכב כמה דקות, ויצא אל חייליו.
מנחם, סיים קורס מ"כים והלך לישיבה (בני"ש).
מתוך הלימוד בישיבה שלפו אותו חזרה לצבא, לא סתם,
שמו אותו באימון מתקדם! אין פלא שלא היה לו חשק לכלום
או לאף אחד. הוא הגיע לבא"ח, ואיך שהוא נכנס לאוהל סגל,
איזה מ"כ מעצבן התחיל לתחקר אותו, אבל הוא ידע
שהוא צריך להיות נחמד.לאחר ארוחת ערב, הוא חזר לאוהל
וראה לפתע, על הארונית של המ"כ המעצבן את משקפי השמש.
הוא שפשף את עיניו, ´זה באמת הם!´ ואפילו חרוט עליהם
"מ.ש." (מנחם שטרן). ´ איך הם הגיעו לפה?
איבדתי אותם לפני 8 חודשים!´. הוא שאל את יוסי
אודות המשקפיים והוא אמר שהוא לקח את זה
לאחד הכוכבים של המחלקה, שכנראה יהיה בכיתה שלו,
של מנחם. מנחם התחיל בשיחות אישיות עם חייליו,
הוא הגיע ליעקב גולדברג, שאל אותו איך הגיעו אליו המשקפיים.
יענקל´ה סיפר לו, ואף הסכים להשבת אבידה.
מנחם שמח כל כך, תקופה כה ארוכה השמש הציקה
לעיניו ועכשיו המשקפיים חזרו. בשבוע נגמ"שים
עלה הנגמ"ש של מנחם, על איזה קפל קרקע,
והמשקפיים עפו מעיניו אל הקרקע והנגמ"ש עלה עליהם.
מנחם- יצא לקצונה, וכיום אוסר על חייליו להסתובב עם משקפי שמש בפעילויות צבאיות (ניווט, נגמ"שים וכו´).
שמעון- לומד במכינה ישיבתית קדם צבאית, ורוצה להגיע למקום טוב, בינתיים לא התקבל לכלום.
קובי- מת בתאונת צלילה.
פיני- התקבל לשייטת, אבל עף לאחר חצי שנה מבעיות בריאות, ועכשיו מש"ק נייר מדפסת בקריה.
יענקל´ה- יצא למ"כים מוקדם, ונשבע שלעולם לא יקח לחייל משקפיים.
יוסי- הועף מהגדוד, וכיום סמל בקרקל.
משקפיים- או לפחות שבריהם, נמצאים אי שם במאהל בדואי בדרום.
סוף.
תגובות