הכל התחיל לפני כמה עשרות שנים, עוד בגלות.

מסופר על זוג צעיר, הבעל- קשה יום מרוויח כמעט כלום. האשה- עקרת בית חביבה.בכל המפגשים החברותיים היא תמיד דאגה להכניס את עצמה למרכז העניינים. אם מישהו חדש הגיע לשכונה היא ישר הייתה מקבלת אותו בברכה. כל אחד היה מקבל יחס חם ממנה (יש הטוענים יותר מדי חם). יום אחד במקרה פגשה בבוס של בעלה, מצרי קשוח. האשה החליטה שתתיחס אליו כאל כל בן אדם אחר, ודברה איתו. הם דברו ודברו ונהנו זה בחברת זו. מדי פעם כשהיו נפגשים ברחוב היו מהנהנים, קדים קידה וממשיכים הלאה.

יום אחד בשעה שהבעל היה בעבודה, דפיקה בדלת. היה זה הבוס שלו, האשה הכניסה אותו, הם דברו. ויום אחרי יום היה מגיע, והאישה הייתה מכניסה אותו. יום אחד החליטה האשה שהגיע הזמן לבקש הטבה לתנאי העבודה של בעלה. הבוס אמר שאין בעיה אבל היא צריכה...

לאחר כמה חודשים. תנאי הבעל לא הוטבו והבוס הפסיק לבקר. האשה קמה יום אחד והלכה לחפש את הבוס. מצאה אותו ואמרה לו שהוא לא בסדר ושהיא אפילו נושאת את ולדו ברחמה. הוא התעצבן והטיחה ארצה, היא ברחה משם בבושת פנים. מאותו יום והלאה לא רק שלא הוטבו תנאיו של בעלה אלא הורעו ואף הבוס היה מתנקל אליו ומכה אותו. עד שיום אחד הגיע צעיר מבית המלוכה והרג את הבוס, ולאחר שנתגלה המעשה אותו צעיר קם וברח.

הילד נולד.

לאחר כעשור. "תבחרו בי, תבחרו בי" צעק הנער בכל כוחו למרות שידע שאין סיכוי שיבחרו בו. הרי הוא אותו הנער, הנער שכל חייו היה מנודה, שכל חייו התנכרו לו הילדים והוריהם, ממזר מצרי הם קראו לו. הנער שהיו מקללים אותו בקללות הכי נמרצות. אותו הנער לא יוזמן לשחק עם הילדים כי הוא אחר לא שייך.

השנים עברו והנער הפך לאיש . איש מנודה. רצה להקים משפחה איש לא רצה אותו. רצה לבנות בית- לא הרשו לו, אפילו קרוביו מצד אימו. לא היה לו חלק בחברה הסובבת אותו. הוא פנה לבית המשפט לקבל מעמד כל שהוא. משנענה בשלילה, בעט, וביזה וקילל את בית המשפט ואת העומד בראשה(שהיה אותו צעיר שהרג את אביו הביולוגי). יצא וקילל את יום היווצרו ואף את יוצרו.

והיום- "וינחהו במשמר, לפרוש להם על פי ה´" (ויקרא כ"ד י"ב)
(ושם אימו שלומית בת דברי למטה דן)