אני רץ פנימה

"טרַאח" הַדלת נסגרת,

חִבּוּק לאמא,

מוציא לי עט וּמַחְבֶּרֶת.

אני מציר בִּשְׁקִידָה

בלִי להניד עפעף,

בוחר צבעים בקפידה

ומורח היישר על הדף.

מימין, צהוב אדום,

ירוק מתחיל משמאל,

מלמטה, שחור כתום,

ומלמעלה- רק כחול.

אחרי בלל של צבעים

עם קוים ומריחות,

שלחן מלא פסים,

וידיי מלוכלכות.

את הדף מֵרים

חיוך על שפתיי,

את אמא מרשים,

גם את אחיותיי.

"תראו את זֶה"

אומר אני בקול,

"ציירתי אף וַפֶּה,

לפינגווין עם זנב גדול"

"וואו, איזה יופי"

אמא מצהירה,

"ללא כל דופי-

זו היצירה"

האחיות מצטרפות

לפרגון האימַהי,

שבחים מרעיפות,

על כשרון עילַאי.

כולם יחד פונים

לַסבתא וגם לַסב,

"מה זה?" הם שואלים,

"פינגווין, גדול זנב!"

"פינגווין, אכֵן"

הם מאשרים,

"מלא שמחה וַחֵן,

תפאוּרה לִמקררים"

וזה מה שקרה-

את הפינגווין תלוּ,

לא מהתקרה-

על מקרר, שלא עיקלוּ.

נפתחת הדֶלֶת,

אבא בה נכנַס,

ואחותי מהלֶלֶת,

אותי- הדַרְדַס.

"על מה ההמולה?"

אבא אותה שואל,

"לבִנך יד מעוּלה,

של אָמַן, לא של פועל"

עומד הוא וּמהרהר

מאחורי חיוך עגול,

מביט על מקרר,

עם פינגווין וזנב גדול.

כולם מחייכים,

מבסוטים ושאננים,

על שכמי טופחים

ילד בן ארבע שנים.

ואני, על משפחתי

מסתכל בבוּש,

על פינגווין דמיינתי

זה סך הכל- קשקוש!