מוישה הוא ידיד משכבר הימים
קצת זעפן אך בהחלט מחכים
וכשאיתו אני הולכת ברחוב משמים,
הוא תמיד מחולל לי פלאים.
עמדתי איתו מול עץ ירוק,
שמח מדי, ויותר מדי מתוק.
מוישה יקירי בלשונו הפלאית
השחיר לי ברגע את העץ המרטיט.
גם מול שקיעה זהובה
הוא לא איבד עשתונות
ואת מוחי הקודח אהבה
הרגיע במילים מצינות.
בעולמנו הפרטי הקודר
היה לי נוח כל כך לבקר
אבל אז מרוב ראיית רע
מוישה מת, סתם, באמצע שורה.
ומאז, בלב שבור, נדכא וכואב
אני נאלצת לסבול כל יופי- ישר בלב.
חיצי שמחה פוגעים בי יומיום
ואיש לא מסיר את רעלם האיום.
תגובות