חזון רואה אני:
העיר נצורה, והמצב איננו פשוט...
מלקטים שעורים מבין גללי חמורים,
להביא קצת אוכל בפי הילדים.
אך זה אינו מספיק...
והילדים גוועים ברעב.
כשנשמתם פורחת לה למעלה,
אמותם ממרות בבכי.
ולאחר מכן ממהרות לבשל בשרם,
להאכיל שאר ילדיהם.
אכן, העיר נצורה, והמצב איננו פשוט...
כזקיף אעמוד על משמרתי,
במגדל אשר על החומה.
אל ההרים אשא עיני,
אולי עוד תהיה תשועה...
ופתאום קול קורא:
"הוי! שוטה!
- אומר חייל מהצרים על נחלתי -
למה תצפה לישועה?
ומי יושיעך מהחיל הגדול הזה?!"
אכן, העיר נצורה, והמצב איננו פשוט...
אומר אני בקול בוטח:
"לא מחכמה תדבר כדברים האלה!
אני על משמרתי אעמודה,
ועל עם עני ואביון אולי יתעוררו רחמים."
ובלבי חושב:
לו רק חדלתי מהיות,
כי אז ייטב לי,
ואיך אוכל לראות גוויות אחי ואחיותי.
אכן, העיר נצורה, והמצב איננו פשוט...
החזון מסתיים לו,
ומהרהר אני שעה קלה במשמעות הדברים...
נענה אני אז ואומר:
"אכן, גם בכל משברי מהלך גאולתנו,
אצפה לישועת ד´ שתבוא במהרה בימינו."
תגובות