ילדה קטנה שלי
"היי, הכל בסדר?", היא הייתה כל כך קטנה יכולתי לעטוף אותה, ולקחת אותה איתי, לשמור אותה. אבל המבט העצוב שלה ודמעות היהלום שלה הרתיעו, אז ניסיתי בהססנות. "היי את בסדר, ילדונת?"
היא לא ענתה, והאפלה מוזרה כוסתה פתאום כצעיף של מלכת הלילה, כמו ענן אפור שנפל מגן העדן, העלה את מד המסתורין.
לא פחדתי, לראשונה בחיי, אני חייבת להודות.
זאת הייתה היא, היה בה משהו חזק ועוצמתי כזה.
"היי, חמודה הלכת לאיבוד? הכל בסדר? קוראים לי נוגה ", דברתי בלחש ולמרות זאת קולי רעם.
"איך קוראים לך? " היא לא אמרה דבר, רק נעצה בי זוג עיניים ירוקות רעל, מאשימות וחמות כמו הייתי בלוע של דרקון.
נפלתי, לא באשמתי. אי אפשר לצייר ואפילו במחוזות הדמיון הפרועים ביותר, מבט כזה, הרגשתי רע, אשמה.
קמתי בזהירות מנערת את העפר, שנראה יותר כמו אבקת יהלומים מאשר עפר מלוכלך. האווירה הייתה קסומה ומוזרה. האוויר היה קר וצונן ולמרות זאת חום גופי עלה. החושך היה מוחלט ועדיין תווי פניה היו ברורות וצלולות כבדולח.
היא לא הפסיקה לבכות. בכיה נשמע כמו מלודיה מיוון הקלאסית, כל-כך עצוב ועם זאת לא רציתי שייפסק.
וכך בשקט, בשקט בין חצות לזריחה ישבה לה על סלע ילדה קטנטנה ובכתה.
"נוגה, נוגה, קומי יקירה" נשמע קולה של אמא מרחוק, "נוגה נוגה תתעוררי, את כבר לא תירדמי בלילה" התמונה האפלולית נמוגה לאט לאט.
" רגע, רגע", מלמלתי בלחש, "רגע, אמא! אני לא יכולה לעזוב אותה היא לבד"
"נוגה! התעוררי! יקירה מה קורה לך? " קולה של אמא נשמע חד יותר וצורם להכאיב.
"אמרת שאת הולכת לנמנם לשעת צהרים ואת ישנה כבר שלוש שעות קומי!
אין ספק שעכשיו כבר הייתי ערה.
"החלום הזה פשוט רודף אותי" , חשבתי לי, כשהפנים המתוקות של הילדה הקטנה חרוטות בראשי.
"את בסדר? אה... יופי התעוררת" ראשה של אמא הציץ בחדרי כשחיוך מפויס נסוך על פניה.
"בואי מתוקה יש לנו אורחת" זרקה לחלל החדר ויצאה מתנצלת ל"אורחת" .
"שלום" אמרתי בקול צרוד של שינה, מסלקת את שאריות השינה מעיני העייפות.
"ידעתי שהיא תעיר אותך" אמרה דודה רחל בקול מתנצל ומבט מלא רוך ואהבה.
"זה בסדר, היא לא ישנה. רק נמנמה קצת" ענתה אמא במקומי, ואני רק חייכתי בעצבות.
פניה של הילדה הקטנה לא הסכימו להימחק מזיכרוני.
"בואי רחל, עזבי אותך...איך עוברים עליך הימים?" אמרה אמא באותה נשימה ציוותה עלי להכין שחור חזק אחד לרחל ולה נס חלש. תוך שהיא מדברת, ושואלת את רחל שאלות חולין מבלי לטרוח להקשיב כלל היא פותחת את דלת השידה הכבדה ומושכת אלבומים ישנים שמעלים אבק בלי להפריע לאיש. תמונת המצב נראתה לי סוריאליסטית במקצת מהנקודה שבה אני עמדתי, מקצה החדר. והאלבומים האלה אסורים לעיני כך שבכלל הכל נראה לי מוזר. אני חייבת לחזור לישון!
"די אמא את מי זה מעניין? מספיק כבר לדחוף את האלבומים האלה לרחל כל פעם כשהיא מגיעה לביקור, היא לא תבוא יותר" אמרתי בטון עצבני אך מאופק.
"לא נעים, דודה רחל מבקרת לעיתים רחוקות, להפיל עליה עול כזה נראה קצת חצוף" הוספתי ושלחתי מבט קצר לכיוונה.
עיניה של רחל נצצו בגוון מבהיל וזה הספיק לי כדי להגיע לרמות של היסטריה פתולוגית. רחל נראתה אחוזת אמוק.
" נוגה כשהייתה קטנה, את זוכרת הא?"
" תראי איזה מתוקה שהיא" אמרה אמא ונשמעה כממתיקה סוד אפל, סוד שרחל והיא חלקו מעולם אחר, אפל ומסתורי.
"את בכלל לא משוחדת" הערתי בציניות, מייחלת לכוס קפה חזק. מושפעת כנראה מעוצמות החלום.
"היא כל-כך קטנה" אמרה דודה בשקט מוזר, כך שרעד קל עבר בי. אני לא יודעת להסביר אבל הרגשתי לפתע צורך עז להביט בתמונה, שרחל תפסה חזק, חזק בשתי ידיה כאילו היו צבתות פלדה.
"חכי" צעקה בקעה מגרוני.
"מה קורה לך? היא משתגעת" אמרה אמא "זה כי היא ישנה כל הזמן" והוסיפה את מסקנתה המהירה תוך שהיא מנסה להסתיר את התמונה מעיני.
"חכי, אל תעבירי את התמונה, תני לי לראות" זעקתי בקול שבר.
חשבתי שאת מתביישת בזה " העירה אמא בקול שנדמה כאילו בקע מגרונה של מכשפה.
"התמונה ", רעדתי ומלמלתי "התמונה" ," מי זאת הילדה בתמונה?" והדמעות החלו זולגות ללא התראה מוקדמת.
"זאת את, מתוקה, מי היה מאמין שתגדלי להיות כזאת נערה גבוהה שהיית כזאת קטנטונת" אמרה אמא ונראה שלא שהופתעה מתגובתי המוגזמת.
"את מתרגשת נוגה´לה?" שאלה אמא ונראה ששביב דאגה נזרע בפניה.
" למה היא בוכה בתמונה?" שאלתי מנסה ללא הצלחה לעצור את פרץ הדמעות.
"הא" צחקה אמא צחוק עצבני ומאולץ במיוחד, כאילו חשדה בי, שאני יודעת דבר סוד אסור וקבור.
פניה של דודה רחל נראו מכושפות.
" כשהיית קטנטונת נוגה´לה היית בכיינית גדולה", ניסתה שוב, ונראתה מבולבלת.
"למה?" צעקתי, מנסה ללא הצלחה ליבש דמעות.
"בכית, בכית בשבילנו. כי לנו לא היה האומץ לבכות". נשנקה רחל שכבר לא נראתה כמו דודה.
"הביאו אותך מהשאול, דמונית קטנה שכמותך, את שנשמתך נמכרה עוד לפני לידתך, הגעת מהאפלה כדי לבכות עלינו, על חטאינו " אמרה רחל חרישית ודמעת יהלום צנחה מעיניה הירוקות רעל. היא ואמא נראו פתאום כמו שני מכשפות הלהוטות ללכוד את טרפן.
"לא לפני הילדה רחל " זעקה אמא, " לא לפני הילדה".
