אל תקחו לי מהים את השקט
שנדד מקורות הבתים
תנו לי לבזוק לתוכי את המים
ולכאוב את פצעי המתים.
~.~.~.
כנרת,
אם תרשי לי לדמוע לתוכי את השקט
ולסחוט את עצמי באדוותייך
אחשוף בפנייך את תכלית כיסופיי
ואשיל את עורי ופצעיי במימייך.
[ליצירה]
זה מאוד נחמד ויפה,
מצחיק וכיף לקרוא,
אבל מאחורי זה מסתתר משהו מאוד עצוב: הביורוקרטיה הבלתי-נסבלת של התפילה. אני מעדיף להתפלל מהלב ולא מהסידור, אבל אני כבול כרגע.
(והיה שם מסר גזעני על ערבים שמאוד סלדתי ממנו, גם אם זה בצחוק)
[ליצירה]
עדי, את
יכולה להבין כרצונך.
אני כתבתי את זה במחשבה על מישהו שבחר מביתו ומנסה להסתדר. אולי עמדה לי בראש תמר ממישהו לרוץ איתו.
הראל,
מוטו אובריגדו.
תגובות