אֵיכוֹת.
הנה חודֵר בסימְפוֹנוֹת שֶׁבֶר בת-עמי
וּבַת-ציון מרטיטה בְּלהָט את נחִירֵי
האָף המתנשׂא לֵאמר:
אין לה מנַחם,
ההָר שבליבהּ לא מוצא מנוח.
בת-יהודה מהסָה את השקט המר
אוספת את הכָּבֵד ואת האֵבֵל
מִקירות העיר.
איפה בת-ירושלים הדומעת
על בנות-נבִיא שהיו לאכזָר.
טוב לגֶבֶר כי-יִשׂא עֹל בְּתוּלוֹתַיו.
אֵיכָה שֶלוֹ, עם השיער הרַךְ והמבט המתחנן
היְתה אכְזָב.
'תשעת הימים', ה'תשס"ד
תגובות