(קו 82) בשעה הזאת אני נתון לחסדי זקנות בלות צבועות בלונד וחשופות זרוע באוטובוס מתפתל להחריד שייקח אותן אל ביתן ואותי אל ביתי שרחוק; צבות באקורדיונו, קרבי האוטובוס נושם בושם ישן ומחניק בלול בפיח הכבישים ועיני עיני ברצפה המסתובבת בכל פניה. (עכשיו, קצת אחרי עצירה בתחנה בודדת, אני רואה סנדלי אצבע וחצאית בורדו. מרים את העיניים ורואה רק תלתלים רטובים וקוקו-שקר בגומיה כחולה).