כבר שלושים ושמונה שנה לערך שסטלה הזקנה יושבת בפסאז' של רחוב הנביאים פינת הרצל ומוכרת פרחים במחיר מופקע. היא יושבת שם רוב הזמן לבדה, ולפעמים לפעמים בעלה מגיע עם הפסאט שמונים ושבע שלהם, זכר לימים טובים יותר, ויושב לידה בשקט על כסא עץ מתפרק. תמיד היא עסוקה, למרות שאין הרבה מה לעשות במשך רוב היום, ועם הסיגריה ששמוטה בקצה פיה עמוס האודם היא נוקבת במחירים ומייעצת לגברים ממהרים איזה זר פרחים כדאי להם לקנות. אצל הזקנה המקומטת הזאת בפסאז' כל יום הוא יום האם, ובימי שלישי זה תמיד יום המשפחה. חוץ משישי, שזה ערב שבת וכבר סיבה טובה להביא פרחים לאישה, לחברה, וסתם הביתה לקישוט. הפרחים של סטלה, עם הגגון פלסטיק שפעם היה צהוב, זה מוסד של אישה אחת. שם זה השטח שלה והיא הבוס. ערימות הדליים עמוסי הפרחים, כשמאחור מסתתרת לה סטלה, הם הרקע האהוב עליה ביותר. הרבה פרחים, כמה זוגות מספריים, סרטים צבעוניים להדביק על הניילון, ושני זוגות מהדקים. עם זה סטלה מסתדרת הכי טוב. בתשע השנים האחרונות, מאז כיתה ד', אני מקפיד לקפוץ אל אבא לעבודה בבנק ביום שישי שלפני שבת פרשת "חוקת", שזה על תחילת החופש הגדול. אני מגיע להזכיר לו שהשבוע יש לו ולאמא יום נישואים. אה, זה השבוע? הוא תמיד אומר לי בטון שהוא באמת, אבל באמת לא זוכר. באיזה יום זה בדיוק? אבא שואל ונותן לי שטר של מאה שקל. עשה טובה תקפוץ לסטלה הזקנה ממול ותבחר איזה זר פרחים יפה שאמא תשמח, הוא אומר וחוזר לניירת ולמחשב. אצל סטלה העסקים מעניינים, לא כמו בבנק אצל אבא. שמה אפשר לראות ולשמוע כל מיני דברים מעניינים וללמוד דברים חדשים. לדוגמה, שנשים אוהבות שושנים אדומות. ככה סטלה קבעה בפסקנות לערס צעיר ועמוס פוזה שביקש לקנות פרחים לחברתו, ולא ידע מה להחליט. תִראי את התמונה שלה ואולי ככה תדעי מה לבחור לי, הוא אמר לה קצת נבוך ושלף מהכיס האחורי את הארנק, פותח אותו ומראה לה תמונה של צעירה חבוקה בזרועותיו. זה להצעת נישואים, אמר בשקט. יָפָה, אמרה לו סטלה והביטה בפנים רציניות בתמונה, מהנהנת בראשה. היא שלפה זר בינוני של שושנים אדומות ותקעה אותם באפו. תריח, נכון ריח טוב? בטוח יותר מהג'ורג'יו ארמני שלך שקנית אצל ה"ימאים" למטה בעיר, ציחקקה לעצמה והוא גיחך. זה ארבעים וחמש שקל, הודיעה. הוא הוציא שתי שטרות של עשרים והגיש לה. תגידי, שאל את סטלה בזמן שעטפה את הזר בידיים הגדולות שלה שכבר ראו הרבה פרחים בחיים שלהם, יש לךְ אֵש? במקום תשובה היא העלתה כלפי מעלה את שפתה התחתונה ואיתה הסיגריה הבוערת. הצעיר התכופף כלפיה והרכין את הראש כדי שהסיגריה שפיו תיצמד לסיגריה שלה ותידלק. שלוש ארבע שניות הם היו צמודים ככה עד שהסיגריה נדלקה, והוא לקח את זר השושנים האדומות, פלט תודה והלך. איפה עוד חמש שקל?, התעצבנה סטלה לעצמה בשקט ופלטה קללה. אחרי שאבא נותן לי את המאה שקל, אני עושה סיבוב בבנק ואומר שלום לכל החבר'ה שלו מהעבודה. ואחרי שהם אומרים לי, וואו איך גדלת, אני קופץ לסיבוב של הנביאים והרצל, בין החנות משקאות חריפים ובין התכשיטים של אדית, ובוחר זר פרחים גדול אצל סטלה. זר גדול של פרחים מכל מיני סוגים עם הרבה גומיות וגבעולים רטובים למטה, שתמיד מרטיבים את הריפוד של האוטו בדרך הביתה. אני הבן של מוישה, הבהרתי לסטלה ברגע שסיימתי לבחור זר ראוי ומכובד, שניה אחת קטנה לפני שאמרה לי את המחיר הראשון שעלה לה בראש. מבנק לאומי ממול, הוספתי, שאני יוכל להזדהות באופן סופי. אתה הבן שלו? שאלה, יש לך אבא נחמד, תמיד פורט לי את המאה שקל לחמישיות ביום שישי בבוקר. חייכתי. כל שנה אותו משפט קבוע. בשביל אבא שלך זה שישים שקל. אמרה וכמעט בלעה את בדל הסיגריה. תמיד אני תוהה, אם הייתי בא ביום חמישי זה היה עולה רק חמישים, וביום רביעי ארבעים. נתתי לה את השטר, והיא החזירה לי ארבעים עודף. כן, בחמישיות שקלים. ועכשיו, יש לאבא ואמא עשרים שנות נישואים, ואני כבר לא נמצא בבית. מגיע רק אחת לכמה שבתות. אבא, לשם שינוי, זוכר השנה את התאריך טוב מאוד. אני לא יודע מה קרה לו שהוא זוכר את זה פתאום, אבל אני בטוח שאמא תשמח כשהוא יביא את הפרחים הביתה. וליתר ביטחון היא תבדוק לאבא בפלאפון בשיחות הנכנסות אם התקשרתי להזכיר, כאילו היא לא יודעת מה היה כל שנה. לאבא ואמא שכבר עשרים שנה ביחד, מהבן הבכור (וגם לממזר פרחים).