בביתן הספרים הישן
את עוצמת עיניים
כשאני מקריא מספרו של
ריימונד קארבר.
אני מנצל הזדמנות ומגניב ליטוף.
המילים נוגעות בך
משאירות רושם לחשני מענג.
כשאסיים
תפקחי עיניים ותשאלי אם נגמר.
כשאענה לך שכן, תתרחקי מעט
ותלכי.
[ליצירה]
אני מכיר א תהעקרון ההומאופתי אבל פה את מסיימת כשארית כפיס עץ שעלה באש. איך פתאום המים נכנסו לכאן? אני מבין את זה אסוציאטיבית אבל לתוכן.. לא ממש. אם א תרוצה לחבר זאת לכאן אולי כדאי לך להוסיף את המילה "גם". = גם מים זוכרים.
[ליצירה]
הנה קטע שנכתב:
אני מדבר בשפת "כולם מבינים"
את שפתיי, אין צורך להניע
את אוזניכם, לוּ יכולתי, היית עוקר ממקומן
שלא תבואו לידי שמיעת המילים
שאותן אני כל כך מסתיר.
ואם לא הייתי שומע אני?
אז את קול החדוּת המדברת לא היית שומע לעולם
ולא יכולתי להגות את המשפט הכל כך חסר.
זו בעצם שעה קלה של רחשי לב היוצאים לקראת ליל
ולא שקַר או גשום בחוץ אלא התקף קנאה אחז
כשלא נותר דבר מלעשות.
הסתדרתי. עם או ללא עזרים, אני מוצא את שלוות הרוח
ובלבד שלא תהיה דקה אחת פנויה.
והמשפט? בסופו של דבר י-(א)ע(מ)ש(ר)ה
[ליצירה]
יהודיה, זה אחד הראשונים שלך? כי זה ממש לא נראה כך. הכתיבה טובה והנה כמה הצעות עריכה קוסמטיות...
שא בעצבוני עד כמה שתוכל
התוכל?
לא לחינם קפצתי שפתי
הבן את שלא נאמר.
אל תצבע את חליפתך שחור
אל תבַכה על מר גורלי.
פזר את הצללים
שיהיה לי
אור.
על אף שנכתבו שירים רבים על כך, זה מיוחד. יפה לך!
תגובות