בס"ד כמו הרבה דברים גדולים בהיסטוריה האנושית, הכל החל בתפוח. חזי רביבי - רואה חשבון תל אביבי בפועל ומחבר ג'ינגלים חביבים מהצד, קילף תפוח כחטיף לפני שיצא לעבודה וזמזם לעצמו במנגינה קלילה.. "תפוח קלף, זה מדהים ומעלף נהה נהה ניי נהה נהה", וכך חזר לעצמו על כך שוב ושוב.. כשסיים את התפוח שם לב שהוא ממשיך להמהם את המנגינה הזו שוב ושוב, גם בדרכו לעבודה זמזם את השיר וכשירד מהאוטובוס שמע את הנהג שורק בקלילות את המנגינה ההיא.. כל העבודה שלו חשב רק על המנגינה הזו.. על.. הפריכות שלה.. אם למנגינה היה מרקם, היא היתה פתיתי השוקולד ששוברים את הקטיפתיות של הקצפת. היתה בה עליזות של ילדים קטנים משולבים בחכמה של בוגר.. אך יותר מכל, היה בה את הרעננות של פרי רטוב ועסיסי היא הזכירה לכולם כמה הם כמהים לפרי טוב, לנגוס בשיניהם בבשר הפרי המעודן, וללקק בלשונם את המיץ הניגר ממנו. לארוחת צהריים הוא לקח את המנה של הצמחונים.. אכילת בשר לאחר שיר כל כך פורח נראתה לו לא ראויה, ובעודו מתיישב שם לב כי גם חבריו שישבו לידו בעבודה לקחו מנות לצמחונים וזמזמו את השיר הזה. "סליחה" פנה לחבירו, "מה אתה מזמזם?" "אה, סתם מנגינה נחמדה ששמעתי היום, נחמד, נכון?" חזי ניסה להסביר לחבר הלא מאמין כי הוא עצמו חיבר את המנגינה ההיא.. אך החבר נענע את ראשו באי אמון ועבר לשולחן אחר. כבר באוטובוס הביתה שם לב למשהו משונה, כשעלה אליו חלק מהנוסעים זמזמו, תופפו או שרו את המנגינה ההיא, ועד לזמן שירד, כל האוטובוס שר את הג'ינגל הקצרצר הזה. לפני הכניסה לבית ראה כמה ילדות משחקות בחבל ובמקום המנגינה חסרת הגיל שהיו רגילות לשיר במשחק הזה, הן שרו את השיר שלו!!! "אתה עובד קשה מדי, חביבי" מלמל לעצמו בבלבול מה, הוא פנה לביתו, התקלח, קרא קצת והלך לישון. באותו בוקר כשקם, הרגיש רענן ובריא "קדימה.. בלי לחשוב על מנגינות משונות היום", אך המנגינה עלתה לו ישר כשיצא מהמיטה.. הוא הדליק את הרדיו ושטף את פניו בעודו מאזין לחדשות. "קול ישראל מירושלים שלום רב, הרי החדשות ועיקרם תחילה. המגיפה שפרצה אתמול בלילה ממשיכה להתפשט. עשרות אנשים לא מסוגלים לדבר בצורה רצופה לאחר שמנגינה שנראית לא מזיקה לחלוטין השתלטה עליהם, הם קוראים קריאות חסרות פשר למען פירות העץ בעודם מזמזמים משהו שנשמע מעין זמריר (כיוון שזה היה התחביב שלו, חזי ידע שזמריר זו המילה העברית לג'ינגל) קליל. ראש התפוח.. סליחה... ראש המההמשלה.. (כאן קולו החל ללבוש מנגינה מוכרת עד כאב לחזי).. אני מבקש את סליחתכם.. ראש ה.. תפוח קלף תפוח קלףףףףףףףף!!!" לפתע קולו נדם וברדיו עברו לפרסומות. חזי - שידע כי כל האסון הזה נגרם בגללו - החל להרגיש לחץ בחזהו, והבין כי הוא עומד לחוות את התקף הלב הראשון שלו.. בשארית כוחותיו הוא הצליח להגיע לטלפון וחייג לאמבולנס, "הללווו" לחש בכאב "אדוני? מה אנחנו תפוח קלף זה בריא ומעלף! נהה נהה ניי נהה נהה", "תפוחח, תפוחח" ניסה חזי להסביר, "אדוני אנחנו צריכים לתפוח קלף.. זה בריא ומעלף" ניסתה להסביר לו הפקידה, אך ללא הצלחה.. וכך.. בעודו מאושר ומפזם לו מנגינה עליזה.. נפח חזי רביבי - רואה חשבון בפועל ומחבר ג'ינגלים הרסניים מהצד - את נשמתו. היה ניתן לומר בצורה מילולית כי העיר תל אביב צהלה ונבוכה. <לאחר עשר שנים> שרה קמה עם צלצול השעון הראשון.. שוב התחושה הזו של שקט.. עברו כבר עשר שנים והיא עדיין לא הצליחה להתרגל לתחושה הזו של השקט ההרסני שמקיף אותה - שום קול אנושי חם.. הצלילים היחידים שנשמעים הם צלילים אלקטרונים של מכשירים מטופשים, או יותר גרוע מזה - השדרן הממוחשב ברדיו. היא עדיין זוכרת את התדהמה שהיתה על פניה כששמעה לפני עשר שנים על העוצר הווקאלי (כך קראו לו בעיתונים) שהוכרז בכל מדינת ישראל, ולא רק בישראל.. כלי התקשורת ניסו להסתיר את זה אך באינטרנט פירסמו ערוצי תקשורות שונים כי המגפה התפשטה לה לכל העולם כולו. היא פתחה את הטלוויזיה כמתוך הרגל מכני וראתה את קישקשתא מתרוצץ לו על גבי המסך.. הטלוויזיה - ששידרה במשך עשר שנים שידורים חוזרים של תוכניות בידור - ניסתה לגוון כמה שיותר, והחזירה את כל התוכניות שהיו בתחילת תקופתה.. , אם חלק גדול מהאנשים הפסיקו להקשיב לזה - או כפי שגברת לוי מקומה למעלה כתבה לה פעם באחת משיחות הכתב שלהם :"איך אפשר לראות את זה ולזכור שפאם יכולנו לדבר?" חלק ניכר ממקומות העבודה נסגר כתוצאה מחוסר שמחת חיים ורצון להמשיך בחיים ה"רגילים" - עד כמה שאפשר לקרוא להם רגילים. היה זה נראה כאילו כל העולם נצבע באפור. היא פנתה לעבר החלון - בחוץ ראתה ילדים משחקים בחבל - שום צליל לא נשמע מהם, היה זה כאילו נעלם אותו אור שפעם הקיף ומלא את פני הילדים בזמן משחקם. היא עצמה את עיניה וכל גופה רעד. זעקה פרצה מגרונה, זעקה ללא תקווה, ללא שמחה וחיים. זעקה ללא קול.