הסיגריה ההיא שלא עישנתי
זה שני ירחים
חורכת את אצבעותי,
את שפתי,
את נשמתי.
מזכירה לי
מי רציתי להיות
ומי אני עתה
שריד מפוחם, מעלה עשן,
של רצונות גדולים,
של מאווים.
[ליצירה]
כי..
כי הדפים צריכים לעטוף משהו יותר פנימי. את הלב, למשל. כך לפחות נראה לי לפענ"ד.
אבל אני יכולה להבין את הציפיה הזו, להימנע מהחטא רק כי אתה יודע שזה אסור, ואתה יודע את כל פרטי האיסורים לכל דיקדוקיהם, ולכן אתה מניח שאי אפשר לך להיות טועה וחוטא.
חוצמזה, שבאותה מידה ש"לא בשמים היא", היא גם לא תלויה בשום גורם חיצוני אחר. "כי קרוה אליך הדבר מאוד. בפיך ובלבבך לעשותו".
[ליצירה]
אוקיי, סיפור מוזר
הייתי מוותרת על השימוש הנרחב בשורש "ז.נ.ה". וגם בשורש "ד.פ.ק".
דווקא רעיון יפה לסיפור, ואפילו נותן פן קצת שונה של כל העניין הזה של אבידות ופיגועים (למרות שבאמת לא היה צורך להרחיב על ליה והקבוצה שלה, כאילו - מה הקשר ולמה ואיך זה מתקשר???). הוא פשוט כתוב בצורה קצת.. נאמר, אינפנטילית? כל המילים האלה שהכנסת לסיפור, קצת הורידו את רמתו בעיני.
[ליצירה]
הבהרה:
לא ראיתי את עצמי ככופרת. חלילה. ואני מסכימה עם טל בת רא"פ שהחשיבות היא בשאלות, לא בתחושה ש"ככה זה" ועקבות בחול, ורואה לא רואה, יודע לא יודע. אני גם לא חושבת באמת שיש לאלוהים נגיעה לכל דבר קטן שקורה בעולמנו (וגם לא לכל דבר גדול), זה קורה כי זו דרך העולם ובסדר לי עם זה.
מה שאני עשיתי זה שני דברים. האחד, בשם השיר לשאול האם זו כפירה. לא קבעתי שזו כפירה ולא הכרזתי על עצמי ככופרת.
הדבר השני שעשיתי היה להביע תמיהה כנגד האמירה של "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל". אולי זה בכלל לא עניין של ישן לא ישן, אולי זה פשוט עניין של שומר לא שומר.
הדוגמא הכי טובה שאני יכולה לתת לזה היא המאבטחים בכניסה לקניונים. לפעמים הם שם והם שומרים ולפעמים הם שם אבל הם לא שומרים ובכל זאת, קוראים להם "שומרים". תחשבו על זה,
[ליצירה]
צודקת בגדול. אם כי אני חושבת שתמיד היתה חֶברה שמכתיבה. איכשהו יש נטיה לעשות רומנטיזציה של העבר, פעם הכל היה נפלא, אדם חי את חייו והכל. אבל מאז ומעולם האדם חי בחברה, בשבט, בקבוצה ותמיד היו את הדרישות של החברה.
מעבר לכך, שנורא קל לדרוש מאדם לא להיסחף בזרם, ואני חושבת שרוב האנשים מוצאים להם ביטוי אישי בתוך הזרם, ומי שלא מצליח, אלא נסחף, אלה דווקא האנשים שמתווים זרימה חדשה.
תגובות