יקרה שלי, את, שאותך אני מכירה הכי טוב שיש. מבפנים. את הבפנוכו של הבפנוכו. לך אני ממענת את המכתב הזה.. את, שהיית אני עד הוחלט אחרת. ושם, באותה נקודה שמת לזה קץ והלכת להיות מישהי אחרת, הלכת לחיות חיים אחרים, ופנית בכל הפניות הנכונות. אני כותבת לך עכשיו לראות היכן את, באיזו נקודה. אולי תעני לי. אני מקווה שתעני לי. אולי כי חשוב לי לדעת אם אני בדרך הנכונה או לא. אולי כי אני רוצה לראות ששוב צדקתי, כשידעתי שהדרך הקלה בה הלכתי לא תוכיח את עצמה כדרך הנכונה. תשמחי אגב, לדעת, שהדרך הקלה הוּכחה גם כלא קלה במיוחד. כלומר, היא התחילה כקלה – הקשיים פשוט התחבאו טוב טוב מאחורי הפינה. לי יש את ההשערות שלי איפה את נמצאת היום, בעיקר כי אני זוכרת את התפנית המשמעותית בה עשית את השינוי. כבר בתיכון הוכחת את עצמך. את היית המשקיענית. זו שנכחה בכל השיעורים, שלמדה בשקדנות, שידעה שזה עכשיו או לעולם לא, שזה הפתח לחיים טובים יותר. את, שהיית חביבת המורים בזכות השילוב המנצח הזה של אישיות כובשת (כן, אני מסכימה שיש לנו את זה.. עד היום..) ושל ציונים מעולים. את שאמא ואבא היו הכי גאים בך. הילדה הטובה. אני עדיין תוהה אם החברות יותר אהבו אותך בתקופה הזן. כי בכל זאת די קורצנו, את ואני, מאותו החומר, ואני עדיין מאמינה שיש דברים שפשוט לא נועדו להיות, ושבתקופת התיכון פשוט לא נועדנו להיות אהובות. שנועדנו להתגלות מאוחר יותר וללמוד להעריך את עצמנו בדרך הקשה. תעודת הבגרות שלך היתה לעילא ולעילא. הציון הכי נמוך שלך היה בספורט. טוב, גמישות מעולם לא היינו וגם לא קלות תנועה. בסוף התיכון, כמוני, הלכת לצבא, אבל את בחרת במסלול שיש בו גם עניין וגם מקצוע. כשהמבחנים לשני הדברים שרצינו לעשות נפלו באותו יום, את, בניגוד אלי, בחרת ללכת לגלי צה"ל. והתקבלת. כי ידעת הרבה וגם התלהבו מהקול הרדיופוני שלך. זה שמאוחר יותר זכה לכינוי "הקול הסקסי שלך" (אמא, שם, שם). ופגשת בשירות הצבאי שלך המון אנשים טובים ומדהימים, כמוני, אלא שאת זכית להיכנס לפנתיאון של "הדתיים שעשו את זה" אבל כיוון שהיית את, לא חשבת שזה בגלל שאת דתיה ובטח שלא הנחת ש"עשית את זה" בשביל כל הדתיים באשר הם. את עשית את זה בשבילך והוכחת לעצמך בגדול. בשלב הזה, כמוני, עוד היית תמימה. כן, נפתַחת, ידַעת, שַלַטת, אבל עוד לא ממש עשית את הסוויץ'. עוד היית בת נווה חנה תמימה. ובדיוק בגלל זה הצבא יצר אצלך דיסוננס והיית צריכה ללכת ללמוד תורה. בדיוק כמוני. אלא שאת הלכת רחוק. השיקולים שלי, לו היית מכירה אותם, היו זרים לך. את נסעת לעין הנצי"ב, עם כל הבנות מנווה חנה, ומפלך וליאת, וכל הפתיחות וההסתכלות השונה והאינטלקטואלית וכל הג'אז הזה. ועין הנצי"ב אכן היה לך בִּיצָתי, כמו שחשבת, ולכן עברת כעבור חצי שנה לנשמת, מכל הסיבות שלא היו שלי. והכרת את כל מי שהיום הן חברות שלי, אבל את, בדרכך שלך, לא נתת לשוני שלך מהן להיות לך לרועץ, זה פשוט היה שם. וגם לא נתת לעצמך להיות מושפעת מהן כל כך, אלא היית שם ואחר כך כבר לא. וזה בכלל לא מפתיע אותי שבכל כך הרבה דברים אנחנו כן דומות, אחרי הכל. מה שמשמח אותי, בשבילך, זה שלא בהכל. ושוב, בניגוד אלי, את בטח המשכת משם לטיול ארוך בדרום אמריקה. בטח לא פחדת לנסוע לבד ולהכיר אנשים בדרך, ואני בטוחה שמיטב חבריך היום הם מאותו טיול. ואני הכי מקנאה בך שיכולת לומר לאבא 'אני נוסעת' ולא להירתע מהביקורת שלו ש'מסוכן שם, ואל תסעי לבד, ובחורה לבד זה מזמין צרות, ואולי תסעי עם מישהו, עם חברה? ואולי בכלל תסעי לאירופה או לאמריקה?'. את חזרת שבוע וקצת אחרי פתיחת שנת הלימודים וישר השתלבת בחיים האוניברסיטאיים. למדת תקשורת ופסיכולוגיה ונהנית מכל רגע. וברור לי שנהנית מכל רגע, כי גם אני נהניתי מכל רגע, ונראה לי שאולי זה משהו שמשותף בינינו. ואת, בניגוד אלי, עבדת לאורך התואר וכשיצאת מבר אילן המעסיקים עמדו בתור ולך לא נותר אלא לבחור. בתחום האהבה אני לא יודעת בכלל מה עבר עליך. חור שחור. אולי פגשת מישהו בדרום אמריקה, או מישהו בכלל מהצבא. אולי היית מאותן המוצלחות שיצאו מבר אילן עם תואר השם ותואר הפועל. או סתם עם יפה תואר. אני אוהבת לחשוב שגם בתחום הזה התעלית עלי והצלחת. אם כי אני מניחה שגם אם לא, ודאי אהבת יותר ממני, ואם לא אכפת לך שאני אומרת, אז ודאי אהבו אותך יותר. בכלל, אני מציירת לי אותך כבחורה אוהבת ואהובה. אחת שיודעת לחשוב מה שהיא רוצה אבל לא נותנת לאחרים לדעת מה שהם לא רוצים לדעת. אחת שיודעת להישאר בקונצנזוס. ולהיות חברה טובה. ואהובה. כבר אמרתי. איפה את היום, יקרה שלי? מה קורה איתך? יש לך בעל? ילדים? מה את עושה? איך את מרגישה? לפעמים אני כל כך מתגעגעת להיות את.. את לא יכולה לתאר לעצמך. ואם לא להיות את, אז רק לפגוש אותך, לדעת שאת, לפחות, הוצאת משהו מהחיים האלה. חזקי ואמצי, אוהבת המון, כלנית