טוב. אז אל תבוא.
נכנעתי.
רק תודיע, שאני לא אמות מציפיה.
כלנית אבן
-
בת 30. סטודנטית לתואר שני. גרה במרכז הארץ בשכירות.
כותבת את עצמי לדעת מאז שאחזתי בכלי כתיבה לראשונה.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] וואו! איך הצלחת?! אין, זה המשפט שאני מזדהה איתו יותר מכל משפט אחר בערך... [ליצירה]
- [ליצירה] מצוין. [ליצירה]
- [ליצירה] זה פשוט - וואו. ואין לי דרך אחרת לומר את זה. [ליצירה]
- [ליצירה] נראה לי שהפתיחה מחלישה את המשפט,כיוון שהיא ילדותית מעט ומובנת מאליה והוא יכול להיות חזק יותר אם יהיה כך: "רק תודיע,שאני לא אמות מציפיה" צחית [ליצירה]
- [ליצירה] יחי השנינות. אהבתי. [ליצירה]
- [ליצירה] העולם מלא בויתורים לפעמים צודקים ולפעמים פשוט חבל... [ליצירה]
- [ליצירה] יפה. אהבתי את העובדה שגם בקריאה שניה ושלישית עדדין לא ברור אם את מדברת על הכישרון לכתוב, או לצייר, או אפילו להלחין, או שבאופן כללי את מדברת על הכישרון של אמן ראוי, שעושה את עבודתו נאמנה. מה שכן, ההתעקשות שלך על חרוזים קצת הוציאה מההקשר לפעמים. אבל לא נורא. עדיין יפה. [ליצירה]
- [ליצירה] יש פה איזה רעיון מעניין שמובע בדרך מאוד מוזרה. הסיפור (או המונולוג, אם את מתעקשת) מתחיל בצורה מסויימת ומדבר על משהו אחד, בצורה רצינית וסיפורית וכתובה היטב. ואז פתאום זה נהיה היתולי כזה, ולא ממש ברור וקצת מאבד את הפואנטה, שאני חושבת שהיית מצליחה להעביר יותר טוב אם היית מנסחת אחרת את הפסקה השניה. כי בפירוש יש לך את הכישרון הזה לכתוב טוב. [ליצירה]
- [ליצירה] למיטב ידיעתי גרב זה בזכר. [ליצירה]
- [ליצירה] אוף, מתוקה. כל כך מכירה את התחושה הזו, את הנר, את הלהבה המרצדת, שנראית כאילו עוד רגע תכבה.. ואת הרצון שהיא תמשיך לבעור, אפילו באור קלוש כזה.. זו תחושה של חיים על זמן שאול שכזה, שאת נהנית מאור גנוב, של זמן אחר, של חיים אחרים. אהבתי. והזדהיתי. [ליצירה]
- [ליצירה] נראה כבדיחה שכזו, אבל נראה לי שכל כך הרבה פעמים זה בדיוק מה שהרגשתי, רק שלא ידעתי איך לתאר את זה.. שכוייך! [ליצירה]
- [ליצירה] אכן, לא בקטיגוריה של משפט אחד, אבל וואו. איזו נקודה למחשבה. שיחקת אותה! [ליצירה]
- [ליצירה] לויודעת למה החלטת שלא תדעי לעולם, אבל גם אם לא תדעי לגביו, את עוד תדעי לגבי אחר. היי סמוכה ובטוחה! [ליצירה]
- [ליצירה] יווו.. אנשים! מה קורה לכם עם כל תיאורי ההתאבדויות האלה לאחרונה? וסליחה, אבנר, שאני מוציאה את זה עליך אבל - - דחיך ראבקום, אנשים. לפעמים באמת אין חשק לכלום, לא בא לצאת מהבית, לא מתחשק לאכול כלום, גם כשמדליקים (לא פותחים טלויזיה. את זה הטכנאי עושה כשהוא רוצה לבדוק מה מקולקל במכשיר..) טלויזיה קורה לעיתים שאין מה לראות או שמחליטים שהכל משעמם. אבל מכאן ועד לומר שמכל ההרהורים הוא החליט לצאת כשהוא הכין את החבל ותלה את עצמו עליו, פור גוד סטייק! שילך לישון, שיקום בבוקר ויראה אם ההרגשה שלו לא השתפרה. שיסע לאנשהו ויראה אם הוא לא יכול לנטרל את עצמו ע"י שינוי מקום ואוירה, שילך לטיפול אם כל זה לא עוזר (וכל מילה שכתובה כאן נוסתה על ידי הכותבת, לידיעתכם). אז די כבר עם הרחמים העצמיים האלה ודי להרוג את כל הגיבורים שלכם. לא לימדו אתכם בכיתה ג' שסופר טוב הוא לא זה שהורג את כל הגיבורים של הסיפור כדי לסיים אותו??? [ליצירה]
- [ליצירה] אאוצ'. לא נעים.. אבל כתוב יפה. יפה מאוד אפילו. למרות שאולי אני היחידה שחושבת ככה, אבל דוקא הסתיו והחורף גורמים ללב להתחמם.. או שזה ככה רק אצלי? [ליצירה]
- [ליצירה] כי מה זה היה עוזר? אז הוא היה יודע שהנפטר הוא אדם מדהים והכל, אבל האם באמת ניתן היה להציל? מה הקשר בין טוב ליבו של אדם לאורך חייו??? [ליצירה]
תגובות