טוב. אז אל תבוא.
נכנעתי.
רק תודיע, שאני לא אמות מציפיה.
כלנית אבן
-
בת 30. סטודנטית לתואר שני. גרה במרכז הארץ בשכירות.
כותבת את עצמי לדעת מאז שאחזתי בכלי כתיבה לראשונה.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] וואו! איך הצלחת?! אין, זה המשפט שאני מזדהה איתו יותר מכל משפט אחר בערך... [ליצירה]
- [ליצירה] מצוין. [ליצירה]
- [ליצירה] זה פשוט - וואו. ואין לי דרך אחרת לומר את זה. [ליצירה]
- [ליצירה] נראה לי שהפתיחה מחלישה את המשפט,כיוון שהיא ילדותית מעט ומובנת מאליה והוא יכול להיות חזק יותר אם יהיה כך: "רק תודיע,שאני לא אמות מציפיה" צחית [ליצירה]
- [ליצירה] יחי השנינות. אהבתי. [ליצירה]
- [ליצירה] העולם מלא בויתורים לפעמים צודקים ולפעמים פשוט חבל... [ליצירה]
- [ליצירה] הייתי מכניסה את זה ל"במשפט אחד". זה מין משפט אחלד קלאסי שכזה, לא? [ליצירה]
- [ליצירה] אינגבול? מנחם, אתה רוצה לדבר על זה? ואגב, האנגלית בעברית הזו, מצאה חן בעיני. העברית שבאמצע היתה קצת בעייתית ולא מובנת, אבל האנגלית משובחת היתה. ואגב, למה לעודד אותה לקפוץ? למה שלא לעודד אותה, על מנת שהיא לא תקפוץ? מה, לעזאזל, עובר על אנשים כאן??? כולם רוצים למות ואף אחד לא סיפר לי על זה?! [ליצירה]
- [ליצירה] רק בגלל שהבטחתי אבל גם בגלל שזה באמת סיפור מיוחד, רווי בכל האמונות, תפלות או לא, שיש לנו על בריאת העולם. כתוב בצורה סיפורית, אולי אפילו מעט ילדותית, אבל מאיר את כל סיפור בריאת העולם באור שונה לגמרי. רק לדמיין את בורא העולם בתור ילד קטן ותחמן.. ובכלל את החיים שלנו כתוצאה מזה בתור קוריוז.. חביב ביותר!! [ליצירה]
- [ליצירה] יווו. ספתא, אתה לא נורמלי, פשוט ככה (ואולי בגלל זה אני תמיד משתדלת לקרוא את התגובות שלך..)! צחית - נכון שלא סביר להתערב לאנשים בתוכן השיר אבל דומני שקיים כאן עיסוק מעט מוגזם במוות לצורותיו השונות והלא יפות ואני חושבת שכן צריך להפנות את תשומת הלב לכך שהתאבדות היא לא הפתרון לבעיות ושישנן דרכי התמודדות טובות ומוצלחות יותר ודווקא במקום כמו זה אני חושבת שכל עוד אנחנו לא פורום ייעוצי פסיכולוגי אלא דווקא מקום של יצירה והתפתחות יש לזה מקום אחר וטוב ליוצר באשר הוא, במיוחד אם הוא חושב על התאבדות.. [ליצירה]
- [ליצירה] אהבתי ... איפשהו גם הזדהיתי. אני חושבת שגם אני עברתי תהליך מסויים של "חירור" כדי להיות יפה יותר. וגם אני תמיד יודעת ושמה לב מה הוצא מאיפה וכמה אני חסרה בלעדיו. כמה אני לא אותה אני. בשלב מסויים קלטתי שהכי חשוב שאני אוהב את עצמי, כי רק ככה אחרים יוכלו לאהוב אותי. אם אני לא אקבל את עצמי איך שאני, אף אחד לא יוכל לקבל אותי כמו שאני. בני זוג עולים על זה, שאת מרגישה חסרה, או לא שלמה, וזה עוזר להם להרגיש פחות שלמים איתך. הרבה טוב, [ליצירה]
- [ליצירה] פלונית - משפט טוב שלך. אהבתי! [ליצירה]
- [ליצירה] אהבתי את השיר, אף כי עודני אוהבת את העיר. תל אביב. [ליצירה]
- [ליצירה] צודקת בגדול. אם כי אני חושבת שתמיד היתה חֶברה שמכתיבה. איכשהו יש נטיה לעשות רומנטיזציה של העבר, פעם הכל היה נפלא, אדם חי את חייו והכל. אבל מאז ומעולם האדם חי בחברה, בשבט, בקבוצה ותמיד היו את הדרישות של החברה. מעבר לכך, שנורא קל לדרוש מאדם לא להיסחף בזרם, ואני חושבת שרוב האנשים מוצאים להם ביטוי אישי בתוך הזרם, ומי שלא מצליח, אלא נסחף, אלה דווקא האנשים שמתווים זרימה חדשה. [ליצירה]
- [ליצירה] וואו, זה משעשע כי איך שראיתי את התמונה ואת הכותרת חשבתי לעצמי "איזה עיוות של הרעיון של העיגולים של שמחה". כאילו, דווקא פרח, מכל הדברים, כשהרעיון המקורי היה עיגולים של חברים או מעשים טובים שלהם ודברים כאלה. ככה לפחות אני הבנתי את הרעיון. מצד שני, אני מעולם לא קראתי את "ספרי דסי", ואני לא חושבת שראיתי גם אף אחד מהם חוץ מספר הזיכרון הראשון שיצא עם מגילת אסתר. אז לא ידעתי מה יש או אין על העטיפה. בכל מקרה, התמונה עצמה מאוד יפה, וגם מאוד אופטימית. [ליצירה]
- [ליצירה] אוקיי, סיפור מוזר הייתי מוותרת על השימוש הנרחב בשורש "ז.נ.ה". וגם בשורש "ד.פ.ק". דווקא רעיון יפה לסיפור, ואפילו נותן פן קצת שונה של כל העניין הזה של אבידות ופיגועים (למרות שבאמת לא היה צורך להרחיב על ליה והקבוצה שלה, כאילו - מה הקשר ולמה ואיך זה מתקשר???). הוא פשוט כתוב בצורה קצת.. נאמר, אינפנטילית? כל המילים האלה שהכנסת לסיפור, קצת הורידו את רמתו בעיני. [ליצירה]
תגובות