[ליצירה]
:;,!,(
אני - שמחים, מאוד
שאתם; אוהבים - את יצירותי,
הנהדרות.
אשמח,
להמשיך; במפעל - ידי, המבורך;
אל - הדרך, נצאה - בשלום!
בבריכה,
שמואל - אלגזר, באר - מים.
[ליצירה]
למה, אבל
למה- ההרגשה המלנכולית הזאת? ומה לעזאזל הקשר בין הבבלי והירושלמי ליצירה זו? חדש אני באתר זה, ואת שפת הסתרים הזאת- לא אבין! בתקווה למורה נבוכים זמין, החזן.
prednisolone side effects in dogs go prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
ברור, שחפוש
בהשוואה לשמואל ירושלמי, כולנו בורים ועמי הארץ!
אופס. אמרתי ארץ? כוונתי היתה פלסטינה, כמובן.
אה, בעצם מותר להגיד הארץ. זה עיתון של שמאלנים גם ככה.
quetiapine dosage for sleep asser.nl quetiapine overdose amount
[ליצירה]
אני מוחה!!
איש לא מכיר בפעלי ולא מעריך אותם :'(
זו הייתי אני!! אני העללתי עליו את עלילת הדם הנ"לית!
ובקשר לחריזה - התוכנה לא עושה הכל לבד, יש לה גם אילוצים התלויים בהגיון בשפה. אם התוכנה היתה זורקת צף אותיות בצורה אקראית לחלוטין, לא היה ביניהן קשר ולא היו נוצרות מילים בעברית. אולם ההגיון בכ"ז לא שלם ולעתים יוצאת מילה מעוותת קצת מבחינה לשונית, שכן אחרי הכל זה מחשב.. בנוסף, כפי שאמרתי בתאוריה המקורית, מדובר באוסף של ביטויים מוכנים מראש החביבים על שמואל. הוא עמל קשות להכנת התוכנה. בנוסף לכך הביטויים מחולקים לכמה קטגוריות, כגון - שירי מחאה לשמה, שירי מחאה שמאלניים, שירי מחאה קומוניסטיים, ושירי "שחר חדש" (עשירים בתמונות נוף). בנוסף לכך, בכל שיר המחשב זורק את המילה "מהפכה" כמה פעמים בשיר, בשביל התיבול.
ולנושא אחר: נשמה יקרה, את ממש לא צריכה להגעל. אין טעם. ובקשר לדבריה של הדס: הרעיון פה הוא לא הקומוניזם. זה היה יכול להיות באותה מידה ימניות קיצונית. (ושמואל אכן היה ימני קיצוני, לטענתו של הפרופסור הנכבד 'אביב וסתיו'). מי שקיצוני, קיצוני בכל כיוון.
שחף יקרה - אני דווקא סבורה שגישה כמו "עד חרמה ניגף" אופיינית מאד לשמוליקנו. יתכן שלאחרונה הוא שקט קצת בעניין זה, אבל הנטיות האלימות (המסתתרות מאחורי טיעונים הומניים שמאלניים) תמיד היו בו. להלן ציטוטים משיריו לאורך השנים:
"הכו צור!
הניפו חרב!
צמיגי - העולם,
העלו באש."
"נצא לקרב" - ומצד שני - "אש קרבות תכבה בביתנים ובשדות".
"צמיג בוער, ינצח!"
"צאו אל הקרב!
זגוגיות בתי - עשירים,
הפיצו;"
"מי שנלחם בלבד,
מנצח!" - לעומת המסר הכללי אנטי-מלחמות ובעד שלום..
"בהלמות – קֻרנסי הפריצה,
פלדכם הלבינו!"
"נמיט חורבן,
על דמינו מוצצים."
ויש עוד דוגמאות, כמובן.
[ליצירה]
[ליצירה]
טל יקרה, את לא מבינה?
בשיר זה ניתן לראות עוד סתירות מלבד הסתירה שהזכירה טל.
"במדבר, עם רדת בין הערביים -
אודם, חולות.
מעל אין סוף שממה,
לוהט השחר."
מעבר לעובדה שגם בשחר וגם בין הערבים דווקא קריר - שמואל ערבב בין השניים (שחר ובין ערבים). בתחילת הבית הוא מדבר על רדת בין הערביים, ובסופו על להטוטיו של השחר.
ניתן לראות את התופעה הזאת חוזרת שנית במהלך השיר:
לאחר שהמדבר עטה ליל בבית השני, מסופר על השמש שקופחת לה באיזה מקוד. והרי זה ברור כשמש באמצע הלילה!
ניתן להגיד שהאמביוולנטיות והדואליות בביטויים היא הדרך האינדיבידואלית של שמואל להשמיע דרך השיר מסר אישי לגבי סיטואציות שמעוררות קונוטציות לרגשות אינטואיטיביים כלשהם. ללא ספק, כן כן. הביני, טל, האבסורד הוא חלק מהעומק של השיר.
[ליצירה]
הו!
למה - לקרוא,
קריאות מלחמה?
כשאפשר, אל - השלום;
לקרואה!
קדימה; לקרב!
הבה, נעשה - שלום,
עם שמואל;
שמואל - ירושלמי, שלום!
שלום - ישלם; השמואל!
אל - נא; תשמיצונה,
את - הסוציאליזם, יתר.
תוצאותיו; נפלאות - הימנה!
עובדה - היא;
ברית - המועצות,
למעצמה, היתה - היא!
---
ועכשיו מסר קט לכל מי שהגיב תגובה רצינית יותר משלי:
דבר אל העצים ואל האבנים. היש אזניים לכותל?! (לא המערבי... הירושלמי).
[ליצירה]
רוב תודות לך, נשמת
אני, כמובן, לוקחת את מקצועי ברצינות, וכל מבקר ספרותי הראוי להתכנות כך, חייב להיות משועמם אך משקיען.
את מוזמנת לקרוא את שאר תגובותי על יצירתו הענפה של שמואל. (דרך א': להכנס ללינק "תגובות היוצרים" אשר בצד שמאל, ושם לחפש את שמי. דרך ב': למצוא בתוך שיריו של שמואל, שירים שהגבתי עליהם).
בברכת עם הטוריה - נלחומה; בקרב!
נמישה.
[ליצירה]
הדס, הרי לך הסבר מפורט.
קובה אינה רק ארץ. החזרה של המילה קובה במהלך השיר מסמלת הרבה יותר מזה. מדובר בזרם אמנותי חשוב בהסטוריה, שמר ירושלמי חווה כעת על בשרו.
המשורר נמצא כעת בתקופה של קוביזם. הוא מפרק את יצירתו לצורות גאומטריות, כפי שאת בוודאי רואה. (זה דבר שרק חכמים רואים).
כמו"כ המשורר נמצא כעת בתקופה הכחולה שלו, שכן כפי שאת יכולה לראות - הרקע לכל יצירותיו הוא כחול.
בעבר, כשצבעי האתר היו שונים והפן הקומוניסטי בלט יותר ביצירותיו של המשורר הדגול - הוא היה בתקופה האדומה שלו.
נוסף על כך, ניתן לראות שבשיר זה ממשיך ירושלמי את מאבקו למען המיעוטים.
"המהפכה הקובנית,
אש התקווה למחר,"
קובנה, הוא כידוע מאכל מזרחי, ושמואל מוחה על העוולות והקיפוח כלפי מזרחים, ומגנה את האשכנזים הרשעים היושבים בשלטון וגובים מסים מאנשים עניים, שבקושי יש להם קובנה לאכול.
המהפכה הקובנית היא המהפכה בה הקובנה יהפוך למאכל הלאומי ולא יהיה עוד קיפוח על רקע דת, גזע ומין, וכולם יהפכו לשמואל-ירושלמים שמציטים שריפות ברחבי שכונת התקווה (כמחאה על המצוקה) ומכנים את זה "אש התקווה".
בסימן המשך למאבק זה, המשורר מדבר אף על הקובה, שגם הוא מאכל מזרחי:
"רוחה של קובה
לעולם, תנשב!"
הוא רומז לכך שהקובה כבר אינה חיה, היא רוח רפאים שמנשבת בחלל העולם, אך היא לעולם לא תסלח למי שרצח אותה, ותנשב ע"מ להזכיר לנו את עוולות העולם. (לעתיד לבוא, תהפוך רוחה של הקובה ליונת שלום, והיא תשחה במרק קובה אדום ועסיסי ותשתמש בכנפיה כמשוטים).
[ליצירה]
הו, ספרטה!
ותחלה, הספרטקוסית;
בסטרפטוקוקוס - חמור!
וישימוה, בסרקופג;
ויקברוה.
גם לי היה פעם סטרפטוקוקוס. אבל לא שמו אותי בסרקופג. מה לעשות, החיים קשים.