[ליצירה]
:;,!,(
אני - שמחים, מאוד
שאתם; אוהבים - את יצירותי,
הנהדרות.
אשמח,
להמשיך; במפעל - ידי, המבורך;
אל - הדרך, נצאה - בשלום!
בבריכה,
שמואל - אלגזר, באר - מים.
[ליצירה]
למה, אבל
למה- ההרגשה המלנכולית הזאת? ומה לעזאזל הקשר בין הבבלי והירושלמי ליצירה זו? חדש אני באתר זה, ואת שפת הסתרים הזאת- לא אבין! בתקווה למורה נבוכים זמין, החזן.
prednisolone side effects in dogs go prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
אוי,
שחפית שלי, את לא מבינה... (את סתם ילדה קטנה, מה רוצים ממך, כולם קוראים בשמך, אל תהיי תמימה).
ברווווור שדעת מקרע זה לא שגיאות. זה שגיעוט. שגיעוט זה דבר שכתוב בשיבוש אותיות, אך אין זה אומר שהוא אינו נכון, להפך: הוא יותר נכון מנכון. אמליץ לך לעיין במילון השגיעוט הנודע, אם טרם עשית זאת, ולהבין את פשר משמעות עומקם של דברי.
ובקשר להערה שהערת לכיוון שמוליקנו, לגבי התוכן - אם באמת לא הבנת את התוכן, אשמח להסביר לך. היות והשעה עכשיו שתיים שלושים ואחת לפנות בוקר ונמישה קצת עייפה - היא תקצר בדברים ותתמקד ברעיון המרכזי. הרעיון המרכזי הוא שעובדי הנמלים (או העכבישים לפי הגרסא המתוקנת) נעשקים יום וליל בידי אנשים מושחתים, ועובדים בתנאים נוראיים, ושמואל זועק את זעקתם ומעודד אותם לקום נגד כל העולם ויאלה מכות יאלה, אל תוותרו לאיש על לחם חוקיכם!
הוא מעודדם לחתור נגד הזרם ולחולל מהפכות בעולם העכבישים. סליחה, הנמלים.
[ליצירה]
שאלות - חכמות; שואלת, הדס!
ובכן... הררי אמירים...
"מעל שדות והררי אמירים,
פעמי העתיד,
צלילם גואה ובוקע."
המובן הפשוט של הביטוי "אמירים" הוא כמובן אמיר ברבים. המשורר רומז ליגאל עמיר, אלא שהמשורר רודף שלום ואוהב שלום, ולכן הוא נמנע מלהזכיר את שמותיהם של רוצחים בלי שגיעוט קטיו. כמו"כ כאשר מכנים אותו "אמיר" ולא "עמיר", יש לכנותו "יגעל" ולא "יגאל", ובזה מבטא המשורר את גועל הנפש שהנ"ל גורם לו.
הרמיזה ליגאל עמיר היא בעצם משל לכל הרוצחים וכל המלחמות ושפיכות הדמים. ע"פ חזונו של ירושלמי, אנו נתעלה *מעל* שדות של אמירים כאלה ("מעל שדות והררי אמירים"), אנו נהיה במקום מוסרי גבוה יותר. וממקום זה יפעמו בנו פעמוני העתיד, לאמור: "גלינג גלונג", בקפפוניה דיסהרמונית מושלמת (כדבריו: "פעמי העתיד, / צלילם גואה ובוקע.").
באשר לדבריו של אותו אחד אשר מוציא לפועל את אמאמא שלו (מבצע סבתא), אתה כמובן צודק ואינך סותר את דברי: הן אני בעצמי הזכרתי את מוטיב האוכל בשיר. נוסף על כך: השיר מזכיר גם את החטיף הנודע "שלווה", כקינוח לקובה:
"פשתה רוח של שלווה."
ואם תהיתם למשמעותן של השורות:
"שחר התקווה,
מעל הַבָנה עמודו הפציע."
יש לנקד כמובן שחֹר התקווה ולא שָחַר התקווה.
שחור, לא במובן של הצבע השחור (אם כי יש פה רמיזה למובן זה), אלא ש-חור (נו, חור, אתם יודעים).
המשורר אומר בשורות אלו ש- חור התקווה (החור שבתקווה, חוסר השלמות שבה) - מעל הבנה עמודו הפציע. עמודו הפציע - העמוד שעליו תולים את דגל השלום והתקווה, בטעות פצע (הפציע) את התקווה, מה שגרם לה לחור. "מעל הבנה" - כמובן, בזה המשורר בא לרמוז שמדובר באלגוריות נעלות וחשובות אשר נמצאות מעל ההבנה שלנו, ואין להבין את הדברים כפשוטם (למשל, אין לחשוב בטעות שהיה דף שעליו היה כתוב השיר "התקווה" והעמוד עם הדגל של יום הזכרון קרע את הדף בדיוק באמצע שהעלו את הדגל לראש התורן).
הדס, אם יש לך עוד שאלות, את מוזמנת לשאול ואשמח לענות.
---
נשמת יקרה, יש לך טעות קטנה: אמרת שאם שמואל לא היה מפרסם את שיריו פה היה לי משעמם. זה כלל לא נכון! אם שמואל לא היה מפרסם את שיריו פה, כלל לא הייתי קיימת.
וד"ל ואכמ"ל.
[ליצירה]
תגובה - מנוגבת;
אין - צורך;
לספור - שירי הירושלמי.
כי הרי, ברשימת - היוצרים,
כתוב, מספר - היצירות,
של כל יוצר;
וכל יוצרת!
כל - יוצרים, וכל - יוצרות.
לשמואל, עד - עתה,
414 שירים.
אך אביב - וסתיו,
עוקף אותו;
שהרי - יש לו, לברנש,
427 יצירות,
ועוד - העט נטויה.
נגזולו; זה מלשון - גונזלס, אם - לא ידעתם.
רבת - משמעות, ותרומה לשיר, מילה - זו.
גונזלס; איש מסכן - הוא, מקופח, וקשה - יום. הערפדים, לחמו - מוצצים, יום אחר יום; שמואל, זועק - את, זעקת - העניים.
ערפדים, כמובן, מוצצים - לחם מאז ומעולם, וגורמים לצוֹק (שורה 2 בשיר).
האספסוף המתלהם, כידוע לכולנו, לא מתפשר ושותה אך ורק יינות יקרים (שורה 6),
ומרוב העפרונות שנגמרים בעת ששמואל כותב 414 שירים - התמלאו השמים שלו בעופרת (שורה 8).
כמו"כ, שמואל מגלה בשיר זה תגלית מדעית חשובה ומרתקת: אם עד עכשיו חשבתם שהעולם נע במסלול מעגלי (ליתר דיוק אליפטי), ואם עד עתה סברתם שהעולם נמשך ע"י כח המשיכה של השמש (ליתר דיוק השמש מעקמת את המרחב וכלמיני דברים כאלה) - אם כך חשבתם, כנראה טעיתם. הרי ידוע וברור לכל:
"העולם צועד ועל מהמורות מצטלע."
(אני מוכרחה לציין שזוהי שורה נדירה וחדשנית אף בשירתו של שמואל ירושלמי: בשורה זו אין אף סימן פיסוק, למעט הנקודה שבסופה. וזאת שורה ארוכה!).
כמו כן חשוב שתדעו:
"מעל ידֵי החרוצים,
ערפיח אפור מרחף."
המילה "ערפיח" נתונה לפרשנויות שונות ומגוונות:
א. פיח ער (כלומר פיח לא ישן). פיח זה מציין בדיוק את מה שציין הפיח כמה בתים קודם לכן: "כחול שמים, / שחור-פיח עטה". בתחילת הבית מדובר על השמים שקיבלו את צבע העופרת מעפרונותיו של שמואל, ובחלק זה של הבית מדובר על הפיח שיצא משריפת הצמיגים השבועית של שמואל מול בית רה"מ, והשחיר את השמים. הפיח ער ולא ישן, שכן הוא שומר על רוח הקרב של שמואל, והרי נאמר "לא ינום ולא ישן שומר".
ב. הר-פיח - כמות גדולה מאד של פיח. על מהות הפיח פירטתי בסעיף הקודם.
ג. ע' רפיח - מדובר כמובן על עבדאללה מרפיח. הירושלמי כותב בשיר "ערפיח אפור מרחף". עבדאללה ימ"ש אפור, כיוון ששערותיו הלבינו חלקית ונוצר שיער אפור. הוא מרחף, מכיוון שהוא התאבד באיזה פיגוע וריחף לו לעולם של 70 הבתולות. ע"פ שמואל, איש זה(אם ניתן להכליל אותו בהגדרה "בן אנוש") הוא וחשוב, ולכן הוא מרחף דווקא מעל החרוצים.
ד. ערפיח = ערף י"ח. יותר נכון, ערפה י"ח, בכתיב חסר. המשורר מדבר כמובן על מלכת הלבבות (זאתי עם הקלפים, מאליסה בארץ הפלאות) שערפה י"ח ראשים (לפחות). החרוצים, הם כורתי הראשים הנמרצים שמילאו את בקשותיה בכל פעם שאמרה "ערפו את ראשו/ה". המשורר מתנגד לעריפת ראשים. לפיכך הוא מזכיר במילה "מרחף" את כל הנשמות המרחפות ממעל ומאשימות את המלכה במותן, וכן מראה את שליליותה של המלכה בעזרת המילה "אפור".
עד כאן דיווחי נמישה מהשטח להיום. אם למישהו יש רעיונות יצירתיים ונחמדים לפירוש המילים "ערפיח" ו"נגזולו" - אנא מכם, הצטרפו!
[ליצירה]
שמואל - הנערץ; ושאר - הקוראים!
הצוע - אצוע לכם; פרשנות - עכשווית, לשיר הדגול:
"מצפונכם, עוד יתייסר וידאב!
יצרבו בכם חקרי אשם,
כתופת."
המילים מכוונות לצאצאיו של פינוקיו. מצפונכם, הוא כמובן ג'ימיני. חקרי אשם - צ"ל חוקרי אשם, אלו הם כמובן קציני נוער אכזריים ועתיקים - בערך מהזמן של פינוקיו. הם הרשות החוקרת, המאשימה, והצורבת כתופת.
"שחור דגלים,
את עיניכם ירדַף;
למעשיכם,
לא יהיה כוֹפֶר."
דגל שחור הוא דגלם של חוקרי האשם. כל אימת שהם בשטח, הגלים סוערים מפניהם, ולכן הם הם השורש לדגל השחור. ירדף - מכיוון שאת המילה "ירדוף" לא כותבים עם פתח בשום דרך ובשום צורה, סביר להניח שהכותב התכוון לרמז לנו על דף נייר, שניתן לפרשו בדרכים רבות, שכן הכותב הינו אדם פתוח וליברלי.
ובאשר למילה "כופר" עם חולם מלא וסגול - גם היא בלתי אפשרית כביכול. כֹפר במלעיל נכתב עם חולם חסר וסגול, וכופר במלרע נכתב עם חולם מלא וצירה. השילוב בין כופר במלרע לכופר במלעיל בא לרמז על ערבוב מחוכם: האדם הכופר שווה בערכו, לדעת המשורר, לכֹפר כסף, ושטרות הם סה"כ דפים עם ציורים - וכאן רומז המשורר שבמילה "ירדף" הוא רמז לדף של שטר כסף, וכמובן זה מתקשר לפסוק הנודע "כסף כסף תרדוף".
"בטרם תבצעו פקודות, שעמן הקלון,
שבעתיים חישבונה!"
שֵׁעמָן (במלעיל ובהגיה יידישאית) הֵקְלוֹן הוא המפקד המזוייף של חוקרי האשם. הוא נותן פקודות שאסור לבצען, וביצוען גורם לג'ימיני לייסר את פינוקיו.
ונגד עין הרע - הרי ידוע שעין הרע מופיע ברגע שמזכירים את שמו של אדון הקלון - נגד זה הוסיף המשורר הלאומני שתי מילים למזל: המספר שבעים ידוע כמספר מזל, וחישבוֹנה - הרי עליו נאמר "וגם וגם וגם וגם וגם...... חישבוֹנה, חישבוֹנה, חישבוֹנה זכור *לטוב*".
"על תתנו למצפונכם,
להיגעל בבוץ."
טועה המילון החדש, אין כאן שום טעות, רק לשון מחוכמת. מן לשון כזו שרק חכמים רואים, וילדים טיפשים צועקים שהיא ערומה. יש לפסק את המשפט בצורה הנכונה! על תתנו, למצפונכם. כלומר, על "תתנו", נמצא "למצפונכם". כמובן שהוא לא התכוון למילים אלה בצורתם זו, אבל הפך אותם לצורה זו כדי שהמשפט יראה דומה למשפט "אל תתנו למצפונכם" ואז אנשים כמו המילון יחשבו ש"על" זאת רק טעות. טעות בידך! על מרמז על כך שמצפונכם ממונה על הנתינה! על "תתנו", יש את מצפונכם! זהו מסר חינוכי מאוד, ילדים.
ובקשר לביטוי "להיגעל בבוץ", היינו חושבים שיש לאמור "להגאל בבוץ", בלי י' ועם א' במקום ע'. טעות היא בידינו! המשורר בחר בשורש גע"ל כדי להדגיש את גועל הנפש שאנשים תרבותיים חשים כשהם רואים אנשים כאלה, שלא שמים את מצפונם על הנתינה, כאמור בשורה הקודמת. הי' שנוספה באה כדי לגוון קצת בעיניים, לחרוג מהשגרה, שהרי יש להיות אינדיבידואליסטיים ולא להגרר אחר המוסכמות החברתיות שקובעות לנו איך לכתוב תקין! גם זה מסר חינוכי מאד. מעתה ואילך תכתבו רק בשגיעוט קטיו. ניתן ללמוד אוצר שגיעוט עשיר ממילון שפת הארנבת, הנמצא תחת הכותרת "עווריט שפה שאפה". אם תתנו לכותבת מחמאות רבות, אולי היא תכניס עוד כמה ערכים בעת רצון.
"התעלו במוסר!
חידלו מעשות עוול."
רואים דמיון בין המילה "התעלו" למילה "עוול". מכאן אנו למדים שההתעלות באה ע"י עוול. סליחה, ע"י המנעות מעוול.
"סירוב פקודה,
זה מוסרי! זה אמוֹץ! "
מילת המחץ והשיא הגדול ביותר, היא המילה האחרונה. ולפני שנגיע אליה נציין את החינוכיות הרבה שבמסר "סירוב פקודה זה מוסרי". מעתה ואילך - עשו רק מה שמפקדיכם אוסרים עליכם!
ועתה למילה "אמוץ". מדובר כמובן, על אביו של דן-בן-אמוץ, ולכך העיר את תשומת לבי חתלתול אחד. המשורר בא להפנות אותנו אל מאורעות חייו של אמוץ, שכנראה הלקח הנלמד מהם הוא תכלית כל המסרים החינוכיים שלימד אותנו השיר המהולל. וכך, במילה אחת, חותם המשורר, ואחריה כמובן סימן כתיבה בל-יעורער.
[ליצירה]
לשמואל, אל - תלעגונה!
טוב, אחד - אחד;...
רטרואקטיבית -
שמואל, בין כה - וכה;
לא - יקלוט
את - הציניות, שבדברי,
ולכן; אין - סיבה, שהוא יעלב.
כמו"כ; הוא - שומע רק,
את עצמו!
(לכו - לתגובות היוצרים,
וראו, שכל - תגובותיו, הן -
על שיריו, שלו! עצמו.
קראו - את התגובות;
וראו עד - כמה, הוא - אוהב,
את - עצמו, ורק; את - עצמו).
מרק -
הקול - השני, שנשמע
בתוכך, חביב - עלי;
יותר - מן, הקול - הראשון.
ובקשר, לקול - הראשון - עיין
בדברי - לרטרואקטיבית.
איילת - השחר -
דווקא - לתגובותיי;
יש צורה,
ואף, צורה - יצירתית;
שרבים - מיושבי - האתר,
אהבו, והודיעו - לי, במפורש,
על - כך.
אם - הצורה הזאת,
לא - מוצאת, חן - בעיניך,
זה, כבר - עניין, אחר.
[ליצירה]
נשמת,
מה, רק עכשיו התחלת לחלום עליו? אני חולמת עליו כל לילה, מהרגע שהוא הצטרף לאתר!
ושמואל, דרך אגב, דוגל בכחה של השירה, ולא מתכנן לעבור לציור. כמו"כ, ע"מ לכתוב שיר הוא לא צריך להתאמץ: יש לו תכנה מיוחדת במחשב המכילה ביטויים ושילובי מילים שונים, החוזרים על עצמם הרבה בשיריו. לכל ביטוי יש מספר. לשמואל נותר רק להקליד רצף אקראי של מספרים ולבחור באופן אקראי את אחת משורות השיר ככותרת.
לשמואל אין תכנה לבניית ציור בצורה כזאת, ומסובך יותר לייצר תכנה כזו, אז הוא מסתפק בשירה.
אגב, לפניכם לינק לדף היוצר שלו בבמה, המכיל גם שלושה סיפורים קצרים, בנוסף למאות השירים. לעיונכם!
http://stage.co.il/Authors/14149
[ליצירה]
עזבי, סו. תני להנות קצת, תתחילי לחגוג בתגובות במקום להתעצבן, כמוני! לא חבל על העצבים? בטח יש לך מספיק דברים להתעצבן עליהם גם בלי הירושלמי :)
חוצמיזה שאם מנחם לא יאשר שירים של ירושלמי אני אהיה מובטלת.
[ליצירה]
אופס, זה לא אני, זה האנטר!
בכלל לא גמרתי את ההודעה. רציתי גם לאמור, שהיה מתאים יותר לו ספרטקוס היה יווני ולא רומאי, כי אז אפשר היה לקרוא לו על שם ספרטה, או לקרוא לספרטה על שמו. אבל כאמור - מה לעשות, החיים קשים.
אגב, שימו לב כמה רב שימושי שירו של השמואל (יו, הרבה ש'):
"למען הַעִיר משנתו את העם,
חירותה הקריבה;
שלמה מחיר,
על מזבח העתיד לעמים"
את השורות האלה אפשר להגיד גם על יונתן פולרד! ראיתם איזה שיר מוצלח?! 2 פעולות במוצר אחד!