[ליצירה]
:;,!,(
אני - שמחים, מאוד
שאתם; אוהבים - את יצירותי,
הנהדרות.
אשמח,
להמשיך; במפעל - ידי, המבורך;
אל - הדרך, נצאה - בשלום!
בבריכה,
שמואל - אלגזר, באר - מים.
[ליצירה]
למה, אבל
למה- ההרגשה המלנכולית הזאת? ומה לעזאזל הקשר בין הבבלי והירושלמי ליצירה זו? חדש אני באתר זה, ואת שפת הסתרים הזאת- לא אבין! בתקווה למורה נבוכים זמין, החזן.
prednisolone side effects in dogs go prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
הו!
למה - לקרוא,
קריאות מלחמה?
כשאפשר, אל - השלום;
לקרואה!
קדימה; לקרב!
הבה, נעשה - שלום,
עם שמואל;
שמואל - ירושלמי, שלום!
שלום - ישלם; השמואל!
אל - נא; תשמיצונה,
את - הסוציאליזם, יתר.
תוצאותיו; נפלאות - הימנה!
עובדה - היא;
ברית - המועצות,
למעצמה, היתה - היא!
---
ועכשיו מסר קט לכל מי שהגיב תגובה רצינית יותר משלי:
דבר אל העצים ואל האבנים. היש אזניים לכותל?! (לא המערבי... הירושלמי).
[ליצירה]
טל יקרה, את לא מבינה?
בשיר זה ניתן לראות עוד סתירות מלבד הסתירה שהזכירה טל.
"במדבר, עם רדת בין הערביים -
אודם, חולות.
מעל אין סוף שממה,
לוהט השחר."
מעבר לעובדה שגם בשחר וגם בין הערבים דווקא קריר - שמואל ערבב בין השניים (שחר ובין ערבים). בתחילת הבית הוא מדבר על רדת בין הערביים, ובסופו על להטוטיו של השחר.
ניתן לראות את התופעה הזאת חוזרת שנית במהלך השיר:
לאחר שהמדבר עטה ליל בבית השני, מסופר על השמש שקופחת לה באיזה מקוד. והרי זה ברור כשמש באמצע הלילה!
ניתן להגיד שהאמביוולנטיות והדואליות בביטויים היא הדרך האינדיבידואלית של שמואל להשמיע דרך השיר מסר אישי לגבי סיטואציות שמעוררות קונוטציות לרגשות אינטואיטיביים כלשהם. ללא ספק, כן כן. הביני, טל, האבסורד הוא חלק מהעומק של השיר.
[ליצירה]
אוי,
שחפית שלי, את לא מבינה... (את סתם ילדה קטנה, מה רוצים ממך, כולם קוראים בשמך, אל תהיי תמימה).
ברווווור שדעת מקרע זה לא שגיאות. זה שגיעוט. שגיעוט זה דבר שכתוב בשיבוש אותיות, אך אין זה אומר שהוא אינו נכון, להפך: הוא יותר נכון מנכון. אמליץ לך לעיין במילון השגיעוט הנודע, אם טרם עשית זאת, ולהבין את פשר משמעות עומקם של דברי.
ובקשר להערה שהערת לכיוון שמוליקנו, לגבי התוכן - אם באמת לא הבנת את התוכן, אשמח להסביר לך. היות והשעה עכשיו שתיים שלושים ואחת לפנות בוקר ונמישה קצת עייפה - היא תקצר בדברים ותתמקד ברעיון המרכזי. הרעיון המרכזי הוא שעובדי הנמלים (או העכבישים לפי הגרסא המתוקנת) נעשקים יום וליל בידי אנשים מושחתים, ועובדים בתנאים נוראיים, ושמואל זועק את זעקתם ומעודד אותם לקום נגד כל העולם ויאלה מכות יאלה, אל תוותרו לאיש על לחם חוקיכם!
הוא מעודדם לחתור נגד הזרם ולחולל מהפכות בעולם העכבישים. סליחה, הנמלים.
[ליצירה]
שאלות - חכמות; שואלת, הדס!
ובכן... הררי אמירים...
"מעל שדות והררי אמירים,
פעמי העתיד,
צלילם גואה ובוקע."
המובן הפשוט של הביטוי "אמירים" הוא כמובן אמיר ברבים. המשורר רומז ליגאל עמיר, אלא שהמשורר רודף שלום ואוהב שלום, ולכן הוא נמנע מלהזכיר את שמותיהם של רוצחים בלי שגיעוט קטיו. כמו"כ כאשר מכנים אותו "אמיר" ולא "עמיר", יש לכנותו "יגעל" ולא "יגאל", ובזה מבטא המשורר את גועל הנפש שהנ"ל גורם לו.
הרמיזה ליגאל עמיר היא בעצם משל לכל הרוצחים וכל המלחמות ושפיכות הדמים. ע"פ חזונו של ירושלמי, אנו נתעלה *מעל* שדות של אמירים כאלה ("מעל שדות והררי אמירים"), אנו נהיה במקום מוסרי גבוה יותר. וממקום זה יפעמו בנו פעמוני העתיד, לאמור: "גלינג גלונג", בקפפוניה דיסהרמונית מושלמת (כדבריו: "פעמי העתיד, / צלילם גואה ובוקע.").
באשר לדבריו של אותו אחד אשר מוציא לפועל את אמאמא שלו (מבצע סבתא), אתה כמובן צודק ואינך סותר את דברי: הן אני בעצמי הזכרתי את מוטיב האוכל בשיר. נוסף על כך: השיר מזכיר גם את החטיף הנודע "שלווה", כקינוח לקובה:
"פשתה רוח של שלווה."
ואם תהיתם למשמעותן של השורות:
"שחר התקווה,
מעל הַבָנה עמודו הפציע."
יש לנקד כמובן שחֹר התקווה ולא שָחַר התקווה.
שחור, לא במובן של הצבע השחור (אם כי יש פה רמיזה למובן זה), אלא ש-חור (נו, חור, אתם יודעים).
המשורר אומר בשורות אלו ש- חור התקווה (החור שבתקווה, חוסר השלמות שבה) - מעל הבנה עמודו הפציע. עמודו הפציע - העמוד שעליו תולים את דגל השלום והתקווה, בטעות פצע (הפציע) את התקווה, מה שגרם לה לחור. "מעל הבנה" - כמובן, בזה המשורר בא לרמוז שמדובר באלגוריות נעלות וחשובות אשר נמצאות מעל ההבנה שלנו, ואין להבין את הדברים כפשוטם (למשל, אין לחשוב בטעות שהיה דף שעליו היה כתוב השיר "התקווה" והעמוד עם הדגל של יום הזכרון קרע את הדף בדיוק באמצע שהעלו את הדגל לראש התורן).
הדס, אם יש לך עוד שאלות, את מוזמנת לשאול ואשמח לענות.
---
נשמת יקרה, יש לך טעות קטנה: אמרת שאם שמואל לא היה מפרסם את שיריו פה היה לי משעמם. זה כלל לא נכון! אם שמואל לא היה מפרסם את שיריו פה, כלל לא הייתי קיימת.
וד"ל ואכמ"ל.
[ליצירה]
הדס - יקירתי;
צר לי, אך דומני שלא אענה לבקשתך. היא בהחלט מוגזמת.
אני חושבת שעבודה כמו עריכת הדעת מקרע, בשגיעוט, מתאימה יותר לבעלת מילון השגיעוט הגדול, כמובן, הלא היא מישי אחרת. לכן, דומני שאשאיר לה את הכבוד לערוך את הדעת מקרע, ואני אסתפק בפרשנות ספרותית מקצועית וחדשנית על שיריו הדגולים של שמואל ירושלמי.
[ליצירה]
שמואל - הנערץ; ושאר - הקוראים!
הצוע - אצוע לכם; פרשנות - עכשווית, לשיר הדגול:
"מצפונכם, עוד יתייסר וידאב!
יצרבו בכם חקרי אשם,
כתופת."
המילים מכוונות לצאצאיו של פינוקיו. מצפונכם, הוא כמובן ג'ימיני. חקרי אשם - צ"ל חוקרי אשם, אלו הם כמובן קציני נוער אכזריים ועתיקים - בערך מהזמן של פינוקיו. הם הרשות החוקרת, המאשימה, והצורבת כתופת.
"שחור דגלים,
את עיניכם ירדַף;
למעשיכם,
לא יהיה כוֹפֶר."
דגל שחור הוא דגלם של חוקרי האשם. כל אימת שהם בשטח, הגלים סוערים מפניהם, ולכן הם הם השורש לדגל השחור. ירדף - מכיוון שאת המילה "ירדוף" לא כותבים עם פתח בשום דרך ובשום צורה, סביר להניח שהכותב התכוון לרמז לנו על דף נייר, שניתן לפרשו בדרכים רבות, שכן הכותב הינו אדם פתוח וליברלי.
ובאשר למילה "כופר" עם חולם מלא וסגול - גם היא בלתי אפשרית כביכול. כֹפר במלעיל נכתב עם חולם חסר וסגול, וכופר במלרע נכתב עם חולם מלא וצירה. השילוב בין כופר במלרע לכופר במלעיל בא לרמז על ערבוב מחוכם: האדם הכופר שווה בערכו, לדעת המשורר, לכֹפר כסף, ושטרות הם סה"כ דפים עם ציורים - וכאן רומז המשורר שבמילה "ירדף" הוא רמז לדף של שטר כסף, וכמובן זה מתקשר לפסוק הנודע "כסף כסף תרדוף".
"בטרם תבצעו פקודות, שעמן הקלון,
שבעתיים חישבונה!"
שֵׁעמָן (במלעיל ובהגיה יידישאית) הֵקְלוֹן הוא המפקד המזוייף של חוקרי האשם. הוא נותן פקודות שאסור לבצען, וביצוען גורם לג'ימיני לייסר את פינוקיו.
ונגד עין הרע - הרי ידוע שעין הרע מופיע ברגע שמזכירים את שמו של אדון הקלון - נגד זה הוסיף המשורר הלאומני שתי מילים למזל: המספר שבעים ידוע כמספר מזל, וחישבוֹנה - הרי עליו נאמר "וגם וגם וגם וגם וגם...... חישבוֹנה, חישבוֹנה, חישבוֹנה זכור *לטוב*".
"על תתנו למצפונכם,
להיגעל בבוץ."
טועה המילון החדש, אין כאן שום טעות, רק לשון מחוכמת. מן לשון כזו שרק חכמים רואים, וילדים טיפשים צועקים שהיא ערומה. יש לפסק את המשפט בצורה הנכונה! על תתנו, למצפונכם. כלומר, על "תתנו", נמצא "למצפונכם". כמובן שהוא לא התכוון למילים אלה בצורתם זו, אבל הפך אותם לצורה זו כדי שהמשפט יראה דומה למשפט "אל תתנו למצפונכם" ואז אנשים כמו המילון יחשבו ש"על" זאת רק טעות. טעות בידך! על מרמז על כך שמצפונכם ממונה על הנתינה! על "תתנו", יש את מצפונכם! זהו מסר חינוכי מאוד, ילדים.
ובקשר לביטוי "להיגעל בבוץ", היינו חושבים שיש לאמור "להגאל בבוץ", בלי י' ועם א' במקום ע'. טעות היא בידינו! המשורר בחר בשורש גע"ל כדי להדגיש את גועל הנפש שאנשים תרבותיים חשים כשהם רואים אנשים כאלה, שלא שמים את מצפונם על הנתינה, כאמור בשורה הקודמת. הי' שנוספה באה כדי לגוון קצת בעיניים, לחרוג מהשגרה, שהרי יש להיות אינדיבידואליסטיים ולא להגרר אחר המוסכמות החברתיות שקובעות לנו איך לכתוב תקין! גם זה מסר חינוכי מאד. מעתה ואילך תכתבו רק בשגיעוט קטיו. ניתן ללמוד אוצר שגיעוט עשיר ממילון שפת הארנבת, הנמצא תחת הכותרת "עווריט שפה שאפה". אם תתנו לכותבת מחמאות רבות, אולי היא תכניס עוד כמה ערכים בעת רצון.
"התעלו במוסר!
חידלו מעשות עוול."
רואים דמיון בין המילה "התעלו" למילה "עוול". מכאן אנו למדים שההתעלות באה ע"י עוול. סליחה, ע"י המנעות מעוול.
"סירוב פקודה,
זה מוסרי! זה אמוֹץ! "
מילת המחץ והשיא הגדול ביותר, היא המילה האחרונה. ולפני שנגיע אליה נציין את החינוכיות הרבה שבמסר "סירוב פקודה זה מוסרי". מעתה ואילך - עשו רק מה שמפקדיכם אוסרים עליכם!
ועתה למילה "אמוץ". מדובר כמובן, על אביו של דן-בן-אמוץ, ולכך העיר את תשומת לבי חתלתול אחד. המשורר בא להפנות אותנו אל מאורעות חייו של אמוץ, שכנראה הלקח הנלמד מהם הוא תכלית כל המסרים החינוכיים שלימד אותנו השיר המהולל. וכך, במילה אחת, חותם המשורר, ואחריה כמובן סימן כתיבה בל-יעורער.