[ליצירה]
:;,!,(
אני - שמחים, מאוד
שאתם; אוהבים - את יצירותי,
הנהדרות.
אשמח,
להמשיך; במפעל - ידי, המבורך;
אל - הדרך, נצאה - בשלום!
בבריכה,
שמואל - אלגזר, באר - מים.
[ליצירה]
למה, אבל
למה- ההרגשה המלנכולית הזאת? ומה לעזאזל הקשר בין הבבלי והירושלמי ליצירה זו? חדש אני באתר זה, ואת שפת הסתרים הזאת- לא אבין! בתקווה למורה נבוכים זמין, החזן.
prednisolone side effects in dogs go prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
טל יקרה, את לא מבינה?
בשיר זה ניתן לראות עוד סתירות מלבד הסתירה שהזכירה טל.
"במדבר, עם רדת בין הערביים -
אודם, חולות.
מעל אין סוף שממה,
לוהט השחר."
מעבר לעובדה שגם בשחר וגם בין הערבים דווקא קריר - שמואל ערבב בין השניים (שחר ובין ערבים). בתחילת הבית הוא מדבר על רדת בין הערביים, ובסופו על להטוטיו של השחר.
ניתן לראות את התופעה הזאת חוזרת שנית במהלך השיר:
לאחר שהמדבר עטה ליל בבית השני, מסופר על השמש שקופחת לה באיזה מקוד. והרי זה ברור כשמש באמצע הלילה!
ניתן להגיד שהאמביוולנטיות והדואליות בביטויים היא הדרך האינדיבידואלית של שמואל להשמיע דרך השיר מסר אישי לגבי סיטואציות שמעוררות קונוטציות לרגשות אינטואיטיביים כלשהם. ללא ספק, כן כן. הביני, טל, האבסורד הוא חלק מהעומק של השיר.
[ליצירה]
תודה לכן על הפירושים, יקירותי!
"אחרוני פירורים,
מעם הפועלים נגזוֹלוּ;
פירות עמלם,
ביד הנצלנית נִטלה."
עם פירושה מאיר העיניים של הגב' טל ה, ועם הארותיה של הדס - ניתן לראות את הבית הזה באור חדש:
הנזגול (*) הוא חיה ממשפחת המעופפים חסרי הכנפיים (משמע, מנקרים פירורי לחם מעם הפועלים, אבל לא מעופפים. בערך כמו תרנגולות, רק בלי הקרקורים). גבו של הנזגול מצופה בקוצים דוקרניים.
הנזגול הוא חיה נבונה מאד, ובעזרת רכיבה ע"ג ערפדים בעלי כנפיים, הוא מפצה את עצמו על היותו חסר יכולת תעופה. כמו שאמרה הדס, התנהגות זו מעידה על היותו קפיטליסט מושבע, שמשוויץ בכספו ורוכב על אחרים. בדיוק בגלל זה שמואל ירושלמי, הקומוניסט הנודע - תוקף את הנזגול בשירו, ומראה עד כמה הוא מושחת, בנקרו את פירורי הלחם האחרונים של הפועלים הקומוניסטים הפטריוטים הסוציאליסטים המסכנים.
על מנת לבסס את תאוריית הנזגול ולהראות שהיא אכן היתה כוונת המשורר בשיר, הבה נבחן את חלקו השני של הבית:
"פירות עמלם,
ביד הנצלנית נִטלה."
חלק זה מקביל לחלקו הראשון של הבית. פירות עמלם מקבילים לפירורים (כמו כל מעופף חסר כנף, הנזגול מנקר גם פירות). לפי מבנה הקבלה זה ניתן לראות שהמילה "נטלה" רומזת למלה "נגזולו". ומהי "נטלה" אם לא "נ.. טל ה."?.. לפיכך רעיונה של טל ה, הוא הנכון כמובן.
* תוך כתיבת הודעה זו, לחש לי באוזן איזה חתלתול שנזגול הוא משהו משר הטבעות. אני בבורותי לא קראתי את הספר הנ"ל, (ואף לא את אדון פוטר, את ההוביט, וכאלה. אפילו את המדריך לטרמפיסט לא סיימתי). היות וכבר המצאתי על הנזגול תאוריה חדשה, יסלחו לי הטבעות והשר שלהם, ואפרסם את תאורייתי.
[ליצירה]
הו, שמואל הנערץ, זה שיר כה מושלם. ובכל זאת לטעמי חסרים כמה סימני פיסוק. ממש קשה להבין מה כתבת שם, בלי פסיקים ונקודות ומקפים.
נוסף על כך, שמואל יקר, כפרס על מאות היצירות המדהימות שאתה מוסיף לרפרטואר של האתר, ברצוני להקדיש לך שיר:
לשמואל ירושלמי מוקדש.
אַין עוד שמואל אחד כזה פרימיטיבי;
שמואל, שצורת מטבע-לשון לא יִדע.
הוא חברנו הנבער
וחלול המֹח,
שמעצמו לא איכפת לו.
עיניו, מביטות בקנאות לעבר הדגל האדום;
בעוורון חושים מלא
באויביו בוטח.
המלחמה על תשומת הלב
ואויפוריית גדלות מדומה
בו אוחזת;
חרף שכבודו אל פי הפחת קְרֵבִ.
אַין עוד שמואל אחד כזה פרימיטיבי!
שמואל, כולנו אוהבים אותך!
יחי שמואל, הדגול והנערץ!
[ליצירה]
הו!
הכתיבה - הזו, מוסיפה נופך, לדברים!
(כמו שנאמר: "כי יערב לו ידידותך / מנופך צוף וכל טעם" :-P)
או במילים אחרות: אם לא הייתי כותבת כך, איך היית יודעת שאני היא הציניות בהתגלמותה?
[ליצירה]
הדס, הדס, מה יהיה איתך...
את - באמת; לא - יודעת - מה, זה, הישלכנה?!
בתור; מבקרת - ספרותית, המתמחה, ביצירותיו - של, שמואל; ירושלמי, ובתור - מילונאית, מקצועית - ופרשנית מדופלמת, אני מרשה, לעצמי - להציע כמה; אפשרויות - פרשנות:
א. הישלכנה = יש לכן ה' (האם יש לכן א-לקים).
ב. הישלכנה = הַיִשלחנה (האם ישלח אותה).
ג. הישלכנה = הי, ששש.. לכנה! (הי, היו בשקט ולכו).
ד. הישלכנה = הישליכנה (האם ישליך אותה).
ה. הישלכנה = היש לכנה = חיש לכנה (לכו, ומהר!).
ו. הישלכנה = הי של כנה = היא של חנה (היא שייכת לחנה).
ז. הישלכנה = הי, שלכנה = הי, שולחנה (הי, השולחן שלה).
ח. הישלכנה = הי שלכ נה = הי, שלח נא! (הי, תשלח בבקשה).
את - מוזמנת, לבחור את; האפשרות - המתאימה לך, ביותר. כל - אפשרות, עולה חמישה שקלים; אם תקחי - שתיים, השלישית, חינם.
[ליצירה]
[ליצירה]
הו
מה עצבו עיני לראות שהשרשור הזה התפתח לשרשור הערצת-שחף במקום שרשור הערצת-שמוליק! לא, לא משו נגדך, שחפית. פשוט משו בעד שמואל! יחי - שמואלנו; נניף - שמואל, לשלום!
ובקשר לנירים, אלו הם כמובן שדות לא חרושים, וכאמור בשורות הראשונות של השיר - בינם לבין ים תכול יושבים כמה גבנונים ופועים להנאתם. איזה תיאור פסטורלי, איזו ליריות, אילו מטאפורות מדהימות. אין כמו שמואל.
בבית השני מתאר שמואל את רוח הקדים. במקרה שלנו היא אינה משברת את אניות תרשיש, אלא לופתת דיונות של חול, בדיוק כמו ששחפים לופתים את הדיונות חזק בכנפיהם. שחף, נכון שאת לופתת כלמיני דיונות כשאת עפה מעל נופי גוש קטיף? אה, סליחה, פלסטינה.
בבית השלישי מספר שמואל על רמש שיורד עד שדה קוצים ("שדה קוצים, אתה מזה מכוער!"). אח"כ הרמש מטייל להנאתו לאורך קו האופק שבו שוקעת השמש, ובהינף עט מגרש שמואל את החושך והלילה (בסימן באנו חושך לגרש) בכל שהוא אומר שברגע ששוקעת השמש, היא גם זורחת, כך שאין באמצע לילה:
"עם שַקוֹע החמה,
השחר - להבתו נדלקה."
הבית הרביעי הוא החשוב ביותר, כמובן. הוא חותם את השיר בעזרת חזרה לאותם גבנונים מהבית הראשון. הגבנונים החביבים סיימו לפעות. כעת הם חותריים (לשון רבים של חותריה), ומזמרים להם שיר ליל עליז.
אני חושבת שלמילה חותריה יש פוטנציאל רב כערך במילון. שמואל הפגין פה את כישוריו המילונאיים, כהרגלו.