[ליצירה]
:;,!,(
אני - שמחים, מאוד
שאתם; אוהבים - את יצירותי,
הנהדרות.
אשמח,
להמשיך; במפעל - ידי, המבורך;
אל - הדרך, נצאה - בשלום!
בבריכה,
שמואל - אלגזר, באר - מים.
[ליצירה]
למה, אבל
למה- ההרגשה המלנכולית הזאת? ומה לעזאזל הקשר בין הבבלי והירושלמי ליצירה זו? חדש אני באתר זה, ואת שפת הסתרים הזאת- לא אבין! בתקווה למורה נבוכים זמין, החזן.
prednisolone side effects in dogs go prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
באשר - לשאלתך, הנבונה:
הלא - היא; " מה הולך פה?? זה שמואל ירושלמי החדש (הנורמלי)?"
תשובתי, היא: כדלקמן!
ראשית, אם את חושבת שאני נורמלית, אמליץ לך לעיין בדברי ולשקול שנית את הקביעה הפסיכיאטרית הנועזת הזאת. אני חושבת שהיוצר הקרוי 'מבצע סבתא' קרוב יותר לתיאור מהותי האמיתית. (עייני בדבריו, "חסר לה בורג" וגו').
שנית, אינני שמואל ואינני ירושלמי. אני היא נמישה המפורסמת, מבקרת ספרותית משועממת ומשקיענית, כאמור.
[ליצירה]
טל יקרה, את לא מבינה?
בשיר זה ניתן לראות עוד סתירות מלבד הסתירה שהזכירה טל.
"במדבר, עם רדת בין הערביים -
אודם, חולות.
מעל אין סוף שממה,
לוהט השחר."
מעבר לעובדה שגם בשחר וגם בין הערבים דווקא קריר - שמואל ערבב בין השניים (שחר ובין ערבים). בתחילת הבית הוא מדבר על רדת בין הערביים, ובסופו על להטוטיו של השחר.
ניתן לראות את התופעה הזאת חוזרת שנית במהלך השיר:
לאחר שהמדבר עטה ליל בבית השני, מסופר על השמש שקופחת לה באיזה מקוד. והרי זה ברור כשמש באמצע הלילה!
ניתן להגיד שהאמביוולנטיות והדואליות בביטויים היא הדרך האינדיבידואלית של שמואל להשמיע דרך השיר מסר אישי לגבי סיטואציות שמעוררות קונוטציות לרגשות אינטואיטיביים כלשהם. ללא ספק, כן כן. הביני, טל, האבסורד הוא חלק מהעומק של השיר.
[ליצירה]
הו
מה עצבו עיני לראות שהשרשור הזה התפתח לשרשור הערצת-שחף במקום שרשור הערצת-שמוליק! לא, לא משו נגדך, שחפית. פשוט משו בעד שמואל! יחי - שמואלנו; נניף - שמואל, לשלום!
ובקשר לנירים, אלו הם כמובן שדות לא חרושים, וכאמור בשורות הראשונות של השיר - בינם לבין ים תכול יושבים כמה גבנונים ופועים להנאתם. איזה תיאור פסטורלי, איזו ליריות, אילו מטאפורות מדהימות. אין כמו שמואל.
בבית השני מתאר שמואל את רוח הקדים. במקרה שלנו היא אינה משברת את אניות תרשיש, אלא לופתת דיונות של חול, בדיוק כמו ששחפים לופתים את הדיונות חזק בכנפיהם. שחף, נכון שאת לופתת כלמיני דיונות כשאת עפה מעל נופי גוש קטיף? אה, סליחה, פלסטינה.
בבית השלישי מספר שמואל על רמש שיורד עד שדה קוצים ("שדה קוצים, אתה מזה מכוער!"). אח"כ הרמש מטייל להנאתו לאורך קו האופק שבו שוקעת השמש, ובהינף עט מגרש שמואל את החושך והלילה (בסימן באנו חושך לגרש) בכל שהוא אומר שברגע ששוקעת השמש, היא גם זורחת, כך שאין באמצע לילה:
"עם שַקוֹע החמה,
השחר - להבתו נדלקה."
הבית הרביעי הוא החשוב ביותר, כמובן. הוא חותם את השיר בעזרת חזרה לאותם גבנונים מהבית הראשון. הגבנונים החביבים סיימו לפעות. כעת הם חותריים (לשון רבים של חותריה), ומזמרים להם שיר ליל עליז.
אני חושבת שלמילה חותריה יש פוטנציאל רב כערך במילון. שמואל הפגין פה את כישוריו המילונאיים, כהרגלו.
[ליצירה]
לשמואל, אל - תלעגונה!
טוב, אחד - אחד;...
רטרואקטיבית -
שמואל, בין כה - וכה;
לא - יקלוט
את - הציניות, שבדברי,
ולכן; אין - סיבה, שהוא יעלב.
כמו"כ; הוא - שומע רק,
את עצמו!
(לכו - לתגובות היוצרים,
וראו, שכל - תגובותיו, הן -
על שיריו, שלו! עצמו.
קראו - את התגובות;
וראו עד - כמה, הוא - אוהב,
את - עצמו, ורק; את - עצמו).
מרק -
הקול - השני, שנשמע
בתוכך, חביב - עלי;
יותר - מן, הקול - הראשון.
ובקשר, לקול - הראשון - עיין
בדברי - לרטרואקטיבית.
איילת - השחר -
דווקא - לתגובותיי;
יש צורה,
ואף, צורה - יצירתית;
שרבים - מיושבי - האתר,
אהבו, והודיעו - לי, במפורש,
על - כך.
אם - הצורה הזאת,
לא - מוצאת, חן - בעיניך,
זה, כבר - עניין, אחר.
[ליצירה]
הו!
הכתיבה - הזו, מוסיפה נופך, לדברים!
(כמו שנאמר: "כי יערב לו ידידותך / מנופך צוף וכל טעם" :-P)
או במילים אחרות: אם לא הייתי כותבת כך, איך היית יודעת שאני היא הציניות בהתגלמותה?
[ליצירה]
אדון; סבתא!
אני - דווקא, סוברת כי; המבנה - החוזר, על עצמו! מוסיף, עד - מאד, לשיר. (ובכלל; שמואל - ירושלמי, כותב מושלם; אז, איך - אתה, מעז, להעיר?)
החזרתיות; מעידה - על, כך שהעולם - חוזר, ונשאר - אותו דבר;
השיר - מבטא; את זעקתם - של המסכנים!
ובניגוד - גמור, לדבריך; בהחלט - יש ציפיה, מהשיר: מהשיר בוקעת, ציפיה - אדירה; לשלום! ולקץ, כל - המלחמות!
אבסס - את דברי:
"פרוכת החולות - יצתה והזהיבה;
ממעל, דיסקית החמה בערה."
שורות אלו, מבטאות - את חזון - המשורר, לעתיד, לבוא.
בזמנים - אלו; לא יהיו - מלחמות. הפרוכת, מבטאת - כמובן, את ביהמ"ק אפוף - השלום; והדיסקית - הבוערת, מבטאת את - זה, שהצבא - לא יהיה, בו - צורך, כי לא - תהיינה; מלחמות, אז - כל, הדיסקיות; שעונדים החיילים - תבערנה.
"רוחות שחונות כחררה,
יבבו בין נקיקי סלע."
רוחות - אלו, הם - האנשים; שאינם - בחיים.
חררה - זהו, מצב - רוחם. עובדה; שהם מייבבים, בין - נקיקי, סלע.
"הסביבה,
בחום לוהט נשדפה."
בעתיד, האנשים - שהרגו, את אותם - מייבבי סלע; ישדפו - בחום, כעונש.
"מטבעונים וצפעים,
עקביהם השאירו.
הנשר, מוטת כנפיו השיב."
מטבעונים; הם כמובן, מטבעות. ובהשוואתם - לצפעים, בא - שמואל להגיד; שאלו האחראים, על - האוצר ומטבעות - הכסף במדינה, אינם אלא, נחשי - צפע, המשאירים - את עקבותיהם, בכל - כיס.
לעתיד - לבוא, ע"פ חזון - הירושלמי; הנשר - הגדול! הלא, הוא הרמב"ם - יקום - לתחיה; ויראה - להם, מה זה.
"הירח,
בקע מתוך הלַיִל.
מעל השממה,
רוח קדים... "
בית - זה, בא לבטא - את, הרוח הפסטורלית, והאוירה - הציורית; שתנשב - לעתיד לבוא, מעל השממה - שתשאר, לאחר שכולם - יושמדו (הרי, כולם - רעים).