אין נקודה מדוייקת שאפשר לשים עליה את האצבע ולהגיד: "הנה, כאן זה התחיל". בעצם, יכול להיות שיש, אבל בואו לא נבזבז זמן בחיפושים אחריה. חבל על כל השעות שזה יקח לנו. זמן הוא דבר נזיל ביותר, ואתם כבר הפכתם את שעון החול שלכם. אז ניקח נקודה אחת מתוך הזמן האינסופי הזה, ונקרא לה: "התחלה". הבוקר שפקח את עיניו של אייל, שאל תוך חייו אנחנו נכנסים כרגע, לא היה שונה בהרבה מרוב הבקרים שלו. המחשבה הראשונה שלו הייתה שקפקא היה גאון. אולי לכם נראה מוזר להתעורר עם מחשבה כזו, אבל אייל חשב שזה מאוד הגיוני. לפני שהלך לישון אתמול הוא קרא את "הגילגול", ועכשיו כמעט שציפה להתעורר בגופו של שרץ. הוא קצת התאכזב כשגילה שהוא לא, זה היה יכול לתת לפחות אישור חיצוני להרגשתו. הוא הסתכל על אדם זר שהחזיר לו מבט דרך הראי: 1.75, מבנה גוף ממוצע ועיניים חומות עייפות של ילד שחגג יום הולדת 26 לא מזמן. אבל מה יש מבעד למראַה? הוא אימץ את נפשו לראות ולא היה שם כלום. ארץ הפלאות שלו הלכה לאיבוד, או שאיננה עוד. על שולחן הכתיבה שלו הייתה מונחת רשימה ביבליוגרפית מעוררת אימה, שמתחילת הסמסטר הוא התעלם ממנה בהפגנתיות, בבחינת מה שלא רואים - לא קיים. כעת כבר לא היה מנוס אלא להתמודד - הבחינות הלכו והתקרבו בצעדי ענק. הוא נאנח והכניס את הדף לתוך הקלסר. אחסוך מכם את הדיווח השגרתי על כל מה שאייל עשה עד שיצא מהבית, ואיך פספס את האוטובוס שניה לפני שהגיע אל התחנה, ופתאום התחיל לרדת גשם והוא נזכר ששכח את המטריה, וחיכה כך רטוב ועצבני במשך חצי שעה... אבל, אני נסחפת. הרי הבטחתי שלא אבזבז את זמנכם. אז הנה, אייל הראה תעודת זהות לשומר והרגליים שלו כבר בתוך הקמפוס. בפעם המיליון ואחת התחשק לו לשאול את השומר מאיפה הוא יודע שאין לו פצצה בתיק, אבל זה עלול להסתיים רע אז הוא שוב ויתר על הרעיון. הוא פסע לאט בתוך המגוון האנושי העצום שהקיף אותו, חושיו הרגישים ערים לכל תנועה וצליל. הוא זיהה את התיק הכתום מרחוק וחייך לעצמו. כל יום שני, באותה השעה, אייל חוצה את הקמפוס לכיוון אחד והבחור-עם-התיק-הכתום הולך לכיוון ההפוך. הם אף פעם לא אומרים שלום אחד לשני, ואולי הבחור בכלל לא מודע לקיומו של אייל. יש אנשים כאלה - הם עוברים מולך, אבל לא ממש רואים אותך. זה גורם לתחושה מאוד לא נעימה, כאילו אתה אוויר. למעשה, אייל היה משוכנע שאם הוא יתעטף פתאום באיזו גלימת היעלמות, אף אחד לא ישים לב לחלל הריק שישאיר. הם פשוט ימשיכו ללכת, אולי אפילו יעברו דרכו. הם לא יודעים כמה כואב להיות שקוף. עכשיו הרוח נושבת קרירה (דרך אגב, אף פעם לא הבנתי את ההיגיון הגלום בשיר הזה. אם יש רוח, איך בדיוק הוספת קיסם תעזור למדורה, אה?) והריח של אחרי הגשם קורץ לי לזנוח אתכם בנקודה הזו, להתיישב על ספסל עם כוס שוקו תעשייתי מהמכונה ולצלול אל תוך הספר החדש שלי (גרסיה מרקס, אם זה מעניין אתכם). הבעיה היא, שאייל הולך כרגע לפגישה עם המרצה שלו ואתם בטח לא רוצים לפספס את זה. אז נמשיך כרגיל. אייל נכנס לתוך בניין אפור וישן. הוא עלה לקומה השניה, ודפק בחשש על הדלת בעלת השלט הכסוף: "פרופ' ג'קי היידל, ראש המחלקה הסגורה". הדלת נפתחה מאליה והוא מצא את עצמו עומד בחדר אמבטיה. מכיוון שכבר יצא לו להיכנס לשם בעבר, הוא לא שפשף את עיניו בתימהון כפי שאתם בודאי עושים כרגע, אלא המשיך לצעוד לאורך המסדרון החשוך עד שהגיע אל הדלת האחורית ופתח אותה. הפרופסור ישבה על ספת עור בצבע ירוק זרחני, ובחיוך חושף שיניים הזמינה את אייל לשבת לצידה. כל הקיר ממול לספה היה מכוסה בתמונה ענקית של גבר זר, בעל שפם ומבט חודר, ואשר מתחתיו הייתה טבועה הסיסמא "האקדמיה היא האלוהות" (שהמהדרין נוהגים לאמרה שלוש פעמים ביום בשפה הלטינית). אייל בהה באיש בחוסר נוחות, עד שקולה הקר והגבוה של הפרופסור התחיל להדהד בחדר. היא איימה עליו שאם הוא לא יתחיל לקחת את התואר שלו ברצינות, בעוד עשרים שנה עדיין יראו אותו מסתובב באוניברסיטה ומבצע עבודות רס"ר עבור מדור סטטוס, שהוא כידוע המדור האחרון לפני שערי הגיהנום. אייל ידע שאין טעם להסביר, פשוט לשתוק ולחכות שזה יחלוף. הוא לא התכוון לפרוש בפניה את שלל הבעיות הנפשיות שלו, והאמת היא שגם אתם לא צריכים לדעת את הכל. אלו החיים הפרטיים שלו, ובתור מי שנכנסו לתוכם בלי לבקש את רשותו, תאלצו להסתפק במה שאני מספרת לכם. טוב? אז בואו נחזור אל אייל. הוא נכנס לתפילת מנחה, מנסה להיאחז בעוגן הקבוע של שגרת יומו. אחרי תפילה קצרה (מדי), הוא פתח באקראי ספר שהיה מונח לפניו - עין אי"ה, מסכת שבת דף נ"ה, והתחיל לעבור ברפרוף על פני השורות: "...המהירות היא חסרון לעצמה כשתגיע לתחום הפזיזות, שהיא מניעת התישבות הדעת מהמעברים של החיים, שהם ראויים להיות נאהבים כשהם לעצמם, וראוי לאדם השלם שישא את עֻלם באהבה ובמנוחה, שרק אז תגיע לו התכלית הנרצית מחיי הזמן, גם מחיי עולם המושגים על ידם...". יש בזה משהו, חשב, אבל הראש שלו כאב נורא והוא גם לא רצה לאחר לשיעור. הוא קם ויצא מבית המדרש, משאיר אחריו את הספר פתוח. הוא נכנס (באיחור כמובן) לקורס הבחירה שלו, "פוסטמודרניזם ודה קונסטרוקציה בספרות". הרבה מילים מוזרות התעופפו בחלל הכיתה - אפיסטמולוגיה, מטאפיקציה, פוליפוניה וכו'. המרצה שלו אף הגדיל לעשות והוציא מפיו את הביטוי "אילוזיה טמפוררית" במקום פשוט להגיד "אשליה זמנית". כנראה יש מכסת מילים לועזיות לשיעור שאם לא עומדים בה מעיפים אותך מהסגל האקדמי או משהו כזה. אייל לא היה בטוח אם זה משעשע או עצוב. הוא חצה את הדשא לכיוון היציאה מהקמפוס, מזמזם לעצמו את "אהבת נעורי", כאשר מתוך המכולת יצאה האקסית שלו ונופפה לו לגשת אליה. זה נראה לו אירוני מדי אפילו בשבילו. הם דברו רק שלוש דקות, אבל אייל חש הקלה עצומה כשהיא אמרה שהיא ממהרת לשיעור. הוא הסתכל עליה כשהלכה והתרחקה ממנו. דווקא יפה לה הכיסוי ראש. בדרך הביתה הוא חשב על הולדן קולפילד, פוסע לו בשדרה החמישית בניו יורק ומדמיין איך בכל פינת רחוב הוא יורד מהמדרכה ופשוט נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה. אייל שם לב פתאום שהוא הולך מהר מאוד, והתיישב על ספסל לכמה דקות כדי להסדיר את נשימתו. נשמתו המשיכה להלום. כשנכנס הביתה, חטף משהו מהמקרר והשתדל להתחמק משאר בני הבית. אחרי מקלחת חמה שהייתה הדבר הכי טוב שקרה לו באותו יום, הוא התכרבל מתחת לשמיכת הפוך שלו, עצם את עיניו וניסה בכל מאודו לשכוח. כעת, אתם ודאי חושבים לעצמכם, חייבת להגיע נקודת המִפנה, משהו שיהפוך את הקערה על פיה, ישנה סדרי עולם ועוד כמה ביטויים. ובכן, צר לי לאכזב אתכם, אבל זה לא מה שעומד לקרות. אייל לא יקום מחר בבוקר עם חיוך גדול, יביט במראה ויהיה מרוצה מעצמו. הוא לא יתחיל פתאום להיכנס לכל הקורסים וללמוד ברצינות ובהנאה. הוא גם לא יכיר מישהי שתדע לקרוא אותו מבעד למילים ושתמלא את ימיו ולילותיו בחלומות לבנים. -------- זוכרים את החוברות האלה, כשהיינו קטנים, שהיה צריך לחבר בין המון נקודות ואז קיבלנו צורה של חיה או משהו אחר, ואיך למרות שהנקודות היו ממוספרות (מה שהפך את המלאכה לדי פשוטה), בכל פעם הופתענו מחדש כשגילינו מה יצרנו? גם אייל היה פעם ילד. כשגדל, הוא גילה שמהלך חיבור הנקודות שלו השתנה. ראשית, הן לא היו ממוספרות, כך שהוא לא תמיד ידע לאיזו נקודה להמשיך, ובחירות רבות שעשה התבררו כלא מוצלחות במיוחד. בנוסף לכך, הקווים שהיו אמורים להוביל אותו בבִטחה מנקודה אחת לשניה היו לפעמים סוטים ממסלולם ומשנים כיוון, מביאים אותו למקומות שכלל לא חשב להגיע אליהם. והיו גם כמה קווים שהתרסקו באמצע דרכם (כמו בלילה הארור ההוא בלבנון, כשהבין שנועם שלו לא יהיה עוד). והנקודות המנותקות שבו הלכו והתרבו, שנה אחר שנה. ובנקודת זמן אחת בלתי מוגדרת, אייל אזר אומץ והחליט לעצור את הקווים מלהמשיך ולנוע, וביקש לא למהר את המהלכים, אלא לשהות בתוכם ולנסות להשלים. בלי לחשב את הזמן הנדרש, בלי לשקוע בעבר או לדאוג לעתיד. פשוט להיות. זה היה הכל מלבד פשוט, וזה לקח המון זמן, אבל אייל השתדל לא לספור. ובוקר אחד, כשהסתכל על עצמו במראה, הוא ידע שהדרך נמצאה. לא היו שם תרועות חצוצרה ונאומי ניצחון. הוא ידע שהעבר עדיין מצולק והעתיד בלתי נודע, התואר ממשיך להעיק ועוד אין מישהי באופק שתבוא ותהיה הכל. אבל מעבר למראה חייך אליו אדם צעיר שהוא איבד מזמן, והבטיח לו שהמהלכים ימשיכו להתגלגל, ושבינתיים החיים הם מה שיש עכשיו. ועכשיו טוב.