ארז צנח קפוא מהלם על הכורסה הירוקה, וצרח באימה מול היד עם הסכין ששברה את חלון הזכוכית, בדיוק ברגע שהוא הציץ דרכו כדי לראות אם הם כבר הגיעו. החלון התנפץ ושברים התפזרו לכל שטח החדר. החדר לא היה גדול במיוחד, אבל היה מספיק מקום לכל שברי החלון. היתה בו מיטה, שרפרף ישן מעץ שעמד בפינה, שטיח ירקרק קטן ששכב ליד כורסה ירוקה, דלת רגילה לגמרי וחלון מנופץ שמאחוריו עמדה דמות גבוהה ושחורה- אוחזת בסכין. "מ.. מי זה?!" צעק ארז לכיוון הדמות, מנסה להסתיר את הרעידות בקולו. הדמות השמיעה נחירה מאיימת כתשובה תוך כדי ניסיון להשתחל פנימה דרך החלון הקטן. עם כל תנועה של הדמות ארז נדחק ונצמד אל דפנות הכורסה יותר ויותר. הדמות זזה בתנועות איטיות ומחושבות מאוד. החדר היה חשוך. סופת הברקים שהשתוללה בחוץ גרמה להפסקת חשמל והנרות שארז הדליק- כבו בגלל הרוח שנשבה מהחלון השבור. עשרים השניות הבאות נראו לארז כמו נצח. הוא ישב קפוא ועקב בעיניו אחרי התנועות הכבדות של הדמות. בסוף אותן עשרים שניות הצליחה הדמות להיכנס אל החדר. ארז, תקוע איפושהו עמוק בתוך הכורסה, נאבק עם גופו בניסיון לשכנע את הגוף לקום ממרום כיסאו ולעשות משהו. אבל הגוף לא הקשיב לו.הוא ניסה לשכנע את הגוף בדיבור רגוע עוד כמה פעמים. אז הוא צעק "נו יאללה, תקום כבר, תעשה משהו!!". הגוף של ארז לא הגיב אפילו לצעקה, אבל הדמות נבהלה ולכה צעד אחורה. בעצם, לא ברור אם זה היה צעד כי היא ריחפה קרוב לרצפה. היא הביטה לצדדים וקצת למעלה ואז הזדקפה. ארז שם לב שהיא נמוכה הרבה יותר ממנו, היא הגיע לגובה של הברכיים שלו. ארז העמיק בה עוד את מבטו כדי לזהות אם זו הדמות שהופיעה בחלומות שלו. זאת היתה הדמות. היא נראתה כמו מכשף עם ברדס שחור על הראש. יותר נכון- מכשף ננס עם ברדס שחור על הראש. הוא הסתכל עליה עוד רגע וחצי ואז שם לב שהדמות הזאת היא בעצם צל של מכשף ננס עם ברדס על הראש. וגם שהסכין נעלמה. הצל הזה, הגמדי, עמד מולו והתנשף בקולניות. אחרי עוד רגע שקט ומבוהל הניח הצל את ידו הימנית על אפו וסתם אותו בשתי האצבעות היחידות שבצבצו מתוך שרוול הברדס ולקח נשימה עמוקה מהפה. הצל השמיע "אְאְ.. ְאְאְאְ..." ותוך-כדי זה התנפח כמעט לגודל של ארז. הוא לא הפסיק להתנפח גם כשגופו מילא חצי מהחדר. ארז קם ברגע שהיה בטוח שהצל כבר נתקע מרוב גודל בין הקירות. הצל התעצבן שארז קם והשמיע קול של טרקטור. הוא המשיך להתנפח עוד קצת, ואז התנפץ ליצורים קטנים ושחורים שתוך רגע הפכו לכדורים אדומים על רגליים. ארז הסתובב לאט והתקדם לכיוון הדלת. מטר וקצת לפני הדלת, הוא פתח אותה ויצא החוצה בריצה מטורפת, אבל לא לפני שנעל אותה והעמיד לידה עציץ גדול שעמד בחדר המדרגות, ליתר בטחון. עוע הוא רץ גם כשיצא מהבניין. בקצה הרחוב עמדה סוניה הקצבית עם סינור מוכתם בדם שקשקשים של דגים דבוקים עליו. היא בדיוק סגרה את האטליז. כשארז חלף על פניה במהירות, היא שאלה אותו לאן הוא ממהר. "זה הם. הם הגיעו סוניושקל'ה. תברחי מהר!" "מי זה הם? שוב אתה והחלומות שלך? לקחת היום תרופות?" "לא, הפעם זה אמיתי. תברחי סונישק'ה!" אחרי שהוא רץ עוד שתים-עשרה וחצי מטר וקצת, הוא העיף מבט אחורה וראה שסוניה לא רצה אחריו. הוא רץ בחזרה לאטליז והרים אותה כמו שמרימים כלה בליל הכלולות. "אני דורררשת הסבֵיירְרר!!" אמרה הזקנה במבטא פולני כבד. "החלום סוניושק'ה. על החייזרים שמשתלטים על העולם. הם הגיעו היום. בדיוק כמו שהם אמרו לי בחלום. הם רצו להרוג אותי, אז באתי להציל אותך". "אוי ארררז, גיבוררר שלי..." הזקנה הרגישה לפתע צעירה בחמישים ושש שנה וחודשיים, ואז, כמו שעשתה בגיל שתיים עשרה היא מצמצה בעיניה בחינניות מגוחכת. ארז העיף מבט ליתר בטחון אחורה והצידה ולמעלה וראה שציפור ענקית, מורכבת מיצורים עגולים על רגלים עפה מעליהם. היצורים נופפו לארז בידיהם האדומות בתנועה של "שלום ולא להתראות...." פתאום הרגיש ארז שהוא בַּאטְמֶן. היתה לו בחורה בין הידיים וחייזרים שמשתלטים על העולם. הוא קירב את פיו אל שפתיה המקומטות ובתנועה אבירית נישק אותה, ממש כמו בַּאטְמֶן. לכבוד הנשיקה פתחה סוניה את פיה ונתנה קולה בצרחה מקפיאת דם. "ככה אתה מנצל זקנות מסכנות שרררק רררוצות להינצל מהשתלטות של חייזרררים על העולם??!" "אה.. אני רואה פה רק זקנה אחת.." "לא יפה, ארררז!" הזקנה העניקה לו סטירה, כמו שרק סבתות-פולניות-בנות-שישים-ושמונה-וחודשיים-שהם-גם-קצביות יודעות לתת. זאת היתה סטירה ששתלה אותו עמוק בתוך המדרכה. ארז עמד המום במקום טוב באמצע המדרכה, מופתע מעצמו על העובדה שחייזרים משתלטים על העולם ברגעים אלו ממש והוא תקוע במקום בגלל סטירה מאישה זקנה ולא עושה שום דבר כדי להציל את עצמו. או לפחות את העולם. סוניה נעלמה בפינת הרחוב. ארז הרים את עיניו למעלה וצפה בשידור חי בהשתלטות החייזרים העגולים-קטנים-אדומים עם רגליים על כדור-הארץ. ביאוש, הוא נאנח אנחה כבדה והלך לכיוון ספסל אדום ממתכת שעמד שותק בקצה המדרכה. ארז שאל את הספסל אם הוא יוכל לישון עליו הלילה, כי אצלו בדירה אולי נשארו כמה חייזרים שטניים ומן הסתם לא חיכה לתשובה, כי זה ספסל. הוא חלץ את נעליו והכניס לתוך אחת מהן את המשקפיים. הוא נשכב על הספסל, ביקש מהאוויר חלום טוב ונרדם.