סרה מעצבונה פן תלקה בחסר. הריק, הבדידות כמו מסלקת את הרבים. עומדת איתנה כסלע המסרב להתנפץ, אך עודנה מבכה ונשבר המחסום. יום, יום ועוד אחד, פוסעת, רגליה כמלטפות את רגבי האדמה, צנומה ומהססת הוא טוען, יציבה מבחינתה, בליבה פנימה חבויה החוויה, ואינה נעלמה כי חרוטה היא, חרוטה בזיכרונה.