היא כותבת בקווים ונקודות, כמו אגלי טל של קורי עכביש על הדשא, שכל העולם נמצא בהם. היא כותבת בגרגרי חול שנשרטים עם הרוח, ובטיפות-טיפות-טיפות - ואני יכולה רק לפעור עיניים בצמאון, ולשתוק.
ולשתוק.
מתגעגעת...
גרמת לי לקנא בך על הכשרון...
הלוואי שהייתי יכול לגעת בעדינות בתיאורים ובמילים כמו שאת עושה.
בינתיים, עד שה' יענה את תפילותי, נשאר לי לקרוא אותך בעיניים פעורות
ולשתוק
ולשתוק.
[ליצירה]
מי היא זאת?
גרמת לי לקנא בך על הכשרון...
הלוואי שהייתי יכול לגעת בעדינות בתיאורים ובמילים כמו שאת עושה.
בינתיים, עד שה' יענה את תפילותי, נשאר לי לקרוא אותך בעיניים פעורות
ולשתוק
ולשתוק.
[ליצירה]
נשמת, אני חושבת שהבנת בדיוק; נראה לי שבשורה התחתונה - "זה מין דבר כזה, שאומרים, והוא יכול להיות נכון או לא נכון, זה לא משנה בכלל. העיקר זה שהוא מעניין, וכיף לשמוע אותו, ו..ו..ושהוא מעניין."
אכן.
[ליצירה]
*שני* חלונות. החריזה לא עובדת - אתה משנה מבנה באמצע, החרוזים לא שלמים. אולי כדאי לוותר על זה.
ולמה שלוש יצירות בבת אחת? המון חבר'ה עושים את זה, ונורא קשה לקרוא ולהגיב לכולן. [ומה בדיוק חשב לעצמו מי שהכניס היום את היצירה ה-42?! סליחה אני משתפכת אצלך, אבל הכנסת שלוש אז מגיע לך! הא! אל תקח ללב...]
[ליצירה]
בחרת לעבוד עם חריזה, ולדבר הזה יש חוקים. אי אפשר לחרוז במלים שונות בהטעמה [פעם-עולם] ובכלל - בשביל ששתי מלים יתחזרו, צריך יותר מאשר צליל סוגר מסיים. נחטפים-עושים זה לא חרוז, וכנ"ל לגבי רוב הזוגות שלך.
הרעיון עצמו מאוד ברור, ואולי אפילו קצת לעוס. הכתיבה עצמה בוסרית עדיין, התיאורים בנאליים, ובאופן כללי זה מתאים לפזמון-סניף. לא שיש לי משהו נגד פזמונסניפים..
תגובות