כך הגעתי לשם מלאת יראת כבוד, עיניי בוחנות מצבה נושאת פאר והוד, אנדרטה קטנה ניצבת על דם נפשות תמימות, שבעת חירוף נפשם הכתיבו לנו לחיות. בעודי מתבוננת זעק קול בקרבי, חזק, מאכל בתוככי נפשי, מכתיב לי לזכור, לקבל ולתת מרוחם האיתנה שהייתה ונמצאת כאן גם כעת. היא צועקת אליי מתוך האדמה, שבה דמם מפעם בזעקה דוממה. זעקת כאב, זעקת תחנונים, אלינו אנו- שבדמיהם חיים! שנזכור צוואתם, צוואת הדמים, שנישא את רוחם חתומה בליבנו לעולמים.       נכתב בעקבות ביקור באנדרטת שיירת יחיעם..