מסביבו של הדרשן יושבים כמה ממתפללי בית-הכנסת, מחכים בשקט בזמן הרגוע הזה שלפני תפילת ערבית של מוצאי-שבת. הוא יושב על כסא מנגד לארון הקודש, ועל הסטנדר שלפנין פתוח ספר ישן ועב כרס, שעל הכתוב בו הוא מבסס את דרשתו. על ראשו מונח כובע אפור ישן, ושפם לבן, מהודר ועתיק יומין, משוך מעל לשפתיו הנואמות.

הוא מדבר על הפסוקים מפרשת השבוע, ומספר מדרשים. אווירה של פשטות שורה בכל. מאחורי, אחד המתפללים המבוגרים משלים את הפסוקים ודברי האגדה לעצמו כשהדרשן פותח באמירתם. "ונמצא חן ושכל טוב" – "בעיני אלהים ואדם". אווירהּ של פרשת השבוע נושב בחדר, יוצא מפיו של הדרשן, מדפי הספר, מתודעתם של כל המתפללים, מקשיבים ושאינם מקשיבים לעברית העשירה והטהורה שיוצאת מפיו.

"לעולם יזהר אדם שלא ילך יחידי", הוא מתחיל, ומספר על כמה משמח אותו כשלידו באוטובוס מתיישב ידידו חכם אליעזר או חכם יוסף מבית-הכנסת. עיניהם של שלושת החכמים בורקות ומחייכות. בינתיים, ספסלי בית-הכנסת הולכים ומתמלאים, אות לכך שסופה של הדרשה הולך ומתקרב. הם נחשפים לדקות האחרונות שלו על ספסל הדרשנים, והוא מסיט את ראשו מצד לצד בתדירות יותר גבוהה כדי לראות ולהכיל את כל הבאים, מה שייתכן שכבר קשה לו בגילו המתקדם. 'משיח צדקנו, שיבוא במהרה בימינו אמן, רבי חנניא בן עקשיא אומר...'.

ומייד עומדים כל אלו שנפגעו מברק ה' בשנה האחרונה, או במועד הזה בשנים האחרות, ומברכים בסגנון הספרדי המונוטוני, את שמו הגדול של ה' שיתגדל ויתקדש. במועדים הקבועים, כולם עונים "אמן" ו"אמן יהא שמיה רבה". ילדים קטנים מתרוצצים, ידיים מעבירות סידורים. הדרשן צועד לעבר מקומו בקדמת בית-הכנסת. עוד אנשים זורמים בכניסה אליו. התפילה מתחילה.

כולם מתחילים לשורר את פרק קמ"ד בתהילים כאיש אחד. "אצבעותי למלחמה. חסדי ומצודתי, משגבי ומפלטי לי..." עיניהם של חלק מן המתפללים בסידור, ומתפללים אחרים, הבקיאים יותר בסדר הפרק, מפנים את עיניהם סביב בתהייה. מספרים על הניגון הזה שהוא ניגון עתיק מימיהם של הלווים. במתינות מדוייקת, הם צועדים לעבר הוצאתה של השבת.

אני לא נמצא שם. מזמן כבר עזבתי את המקום הזה. האישיות שלי נמצאת במקום הרבה יותר מודרני, אינדיבידואליסטי, אינטלקטואלי. היא נמצאת במקום שיכולות להימצא בו הרבה מילים לועזיות וגבוהות שכאלו, שכאן אינן עוברות את מפתן בית-הכנסת. היא לא נמצאת איתם, עם הדבקות שבשירת התהילים, שבאיזשהו מקום (שעכשיו אינו עומד על מכונו) אני רואה אותה כמונוטונית ומשעממת. היא לא נמצאת בדרשות שמזכירות לי סיפורים מ"כה עשו חכמינו" וטעם של ילדות ואהבת תורה תמימה; בדרשות הפשוטות, חסרות המהלכים, המילים הגבוהות, והקישור לנפשו המתחבטת של האדם המודרני. היא לא נמצאת איתם, בתפילה המתונה, המדוקדקת, הקולקטיבית. היא נמצאת במקום של תפילה פרטית והרבה יותר מהירה. ואף-על-גב שהדקדוק נשמר אצלי, הסביבה הרגילה שלי מקיימת תפילה הרבה פחות מדוקדקת.

כולם מסביבי, אם הם עטויי ציציות, מאכסנים אותן בתוככי מכנסיהם, כמנהג הספרדים מקדמת דנא. רק אני שומר אותן מחוצה לי, כמתריס. כולם מסביבי קוראים ביחד, בקול, את פרקי התהילים – עכשיו הם בפרק ס"ז, רק אני לוחש את המילים בשקט במנגינה הידועה. אני לא יכול להשתתף איתם, להפוך לחלק של המארג התמים הזה. אני יכול רק לִצְפּוֹת.

ולהתגעגע.

לא יודע אם אי-פעם בכלל הייתי שם. כשהייתי שם, התפילה התמימה והציבורית נראתה לי כפולחן מַשְׁמים, והביאה אותי למרוד בו. מעולם לא הייתי שם כל-כולי, טבוע נשמתית, כמו, למשל, בתפילות ימים נוראים בישיבה. מעולם לא הצלחתי למצוא את עצמי בתוך הקהילה הזו, ששוכנת כתף ליד כתף במהלך ששת ימי המעשה המתישים, ומוצאת לעצמה מרגוע ומנוחה ביום השביעי, כשלאחריו זרמי הטלפונים ממקום למקום ישאלו את השאלה הנצחית "איך היתה שבת?" אני נמצא במקום אחר לגמרי, אינני שם.

שבת מחכה לצאתה. הרחובות מחשיכים, צועדים בהם ילדים משחקים וגברים הממהרים לבית-הכנסת שאליו ייכנסו באיחור קל. נוף המדבר הרחוק הולך ומחשיך, נעלם מעין. שלושה כוכבים במרום מעידים על השבת שיוצאת לשלום, על-פי אחד משירי הילדוּת בקלטות של אריאלה סביר. אף-על-פי-כן אנחנו בתוך בית הכנסת, בפתיחתה של התפילה. רוב המתפללים עומדים, ושליח הציבור עומד על סף סיום הקדיש, שלאחריו יכרע באמירת ברכו, ולאחריו יכרעו כל מתפללי בית-הכנסת, ברוך ה' המבורך לעולם ועד.

גם באלפי או בעשרות אלפי בתי-כנסת אחרים בעולם הם עושים את זה. קבוצה קבוצה בסגנונה שנוסח ונקבע לפני רבות בשנים. כולם עומדים עם סידורים, מהם חדשים ומעוצבים להפליא, מהם ישנים ומכוערים (מהסוג שמעורר בי חלחלה ורתיעה), כולם קוראים את הטקסט הקבוע, השונה מקבוצה לקבוצה. רבים גם מתפללים אותו. בית-הכנסת הירושלמי כאן, על-אף ששנות קיומו יכולות להגיע רק לעשרים – כשנותיה של השכונה – משדר לי עתיקות ירושלמית של מושג שמתגבש אצלי, בזכרון של כמה מדרשים, של "נקיי הדעת שבירושלים", המקפידים ומדקדקים. ישראליות אותנטית של לפני מאה שנה. אי-שם צפונה בישיבה הם גם מתפללים, בין ספרים אישיים של כל אחד ואחד. התפילה לא מתחילה בקריאה קולקטיבית של מזמורי תהילים. שני פסוקי והוא רחום מהירים, כמבשרים על פתיחתה, קדיש, ברכו, והירתמות מהירה לעגלת התפילה הנוסעת. כשמגיעים לתפילת הלחש, כולם מתפללים אותה תפילת בדבקות ובעיניים עצומות. ייתכן שמי מהם מוחא כפיים בתפילת הלחש ומפריע לאחרים. רק לפני דקות ספורות הם שרו שירי נשמה שחדרו לעומק הלב. ראש הישיבה דיבר על חיבוטי האדם המודרני או על חיבוטיה של הציונות הדתית, באווירה מעט מיסטית, השונה מסגנונו הרגיל. עכשיו הם שופכים את כל שיחם, את כל אנרגיות השבת שלהם, לקראת השבוע החדש שנפתח. ואני כאן, לבדי בבדידותי, מייצג – אם ארצה – את העולם ששם, וצופה בקהילה המתפללת לאיטה, במתינות, ברוחב הלב והדעת, ונמצא בחוץ.