מתישהו אתה מוצא את עצמך אבוד, מעוצבן מיהודה לוי שמשחק מצד ימין מישהו שרוצה להפיל את הילד של החברה שלו כי הם רוצים קריירה או משהו, וקצת לא נעים לך, אתה קצת לא מוצא את עצמך, כי נפלת לים עמוק ועכור של רגשות טינה וכעס. ועכשיו, להפתעתך, עמוס לביא אומר לה שהפלה זה רצח כשהיא דואגת לסטאז'. ואתה מנסה לחייך חיוך שלא יהיה רק שרירים שזזים, או חיוך שלא רק יסתיר ויכסה על הרבה עצב סמוי, שמחכה להתפרץ בצעקות כמו לבה עצומה בהר געש, חיוך שמצית גם את האור בעיניים, שהופכות לא רק לרואות אלא גם למראות, לא רק לסבילות אלא גם לפועלות, ואתה מגלה שאתה יכול, שוב, כמו שהיית פעם. ואז אתה כמה לשמוע לאט לאט איך מתנגן לו אקורד Am, במין 'יברכך' קסום שכזה, אבל לא מפעיל את התוכנה כי נמאס לך מהסינטטיות הזאת. עוד מעט אתה תלך לעשות את זה, תהפוך ביודעין את האצבעות שלך לקשיחות וקשות, כמו כפות הרגליים שלך, שלך, שלך... לא ראית אם היא חייכה קודם, כשעמוס לביא אמר לה לחייך. משחקת דמות מסויימת בעולם מסויים ושואב. ואולי גם אתה כזה, עכשיו. היית. הדמות החיוורת שהחליפה אותך כשצללת שם, במקום הכואב הזה. ואתה צריך, אתה חייב, אתה מוכרח, לקבל איזו הפוגה מסויימת מהשצף הזה, שלפעמים זורם ולוקח אותך בכח קדימה תוך כדי שהוא משאיר אותך מאחור. פרסומות. משהו מתחיל שם לנצוץ, בקצות האצבעות, ואתה מאגרף את כף ידך, כמו כל המתפללים בכוונה שאף-פעם לא תעשה כמותם, מתאמץ למשוך את הניצוץ אל כולך, אל לבך ונשמתך. ומתפלל שתצליח. --- אין לך כח לחשוב על הסקר שקראת היום על הרגלי החשיבה המינית של בנים ובנות. מותר להיות אדיש לפעמים. מותר לבכות ; לפעמים הדמעות הן אלו שמנקות את הלכלוך שבעין, מאפשרות לאור להיכנס שוב פנימה, ושוב לצאת. מותר לחפש לך דרך, אך צריך גם לחכות לפעמים בצומת, להניח לאחרים לעבור, בסבלנות אין-קץ, באהבה שעדיין קיימת. צריך לחייך, ולהתחייך. דגת את עצמך. עכשיו נותר רק לשמור.