בלילות היא בוכה לעצמה, רוצה אהבה. זה הכל. זה הכל בשבילה. הכל או כלום, אהבה היא שתעשה את ההבדל. ואין, אין שם אהבה...

דפקתי על דלתות ליבה, לא היתה תשובה. הקשתי, זמזמתי, צעקתי, ואין קול ואין עונה. ידעתי שהיא שם, פשוט לא רוצה לענות.

אז מבעד לדלת הכרזתי: "נשלחתי בשם האהבה!". לא פתחה את הדלת. קשה להאשים אותה. במצבה, אולי גם אני לא הייתי פותח לי.

"אני כמו שליח פיצה", אמרתי. "אם תמתיני הרבה, תקבלי את האהבה שלך בחינם- בלי ויתורים כואבים, הנחות או סיבוכים, בקלות. כמו שתמיד הגיע לך, כמו שחלמת!". חשבתי שאחרי הצהרה כזאת כל אחת תיפול ברשת, אבל היא היתה אגוז קשה לפיצוח. מי יודע מה עבר עליה ולמה זה הפך אותה. ואני, חי בשדרות הרקיע השביעי, מעולם לא הייתי אדם.

יכולתי לעבור ליעד הבא או ללכת לנוח, אבל לא הייתי מוכן לוותר, מספיק שהיא ויתרה. מעולם לא הייתי מאלה שמרימים ידיים, אלא הושטתי אותן למעלה כדי לתפוס כל מה שהחיים מציעים לי. שיטה יותר בריאה, האמנתי.

הדלת נפתחה, כ"כ לאט, שבקושי הבחנתי בכך וחשדתי שאולי זו הזיה. היא נפתחה אט אט, באמת. קמתי על רגלי, שנרדמו לאחר ההמתנה הממושכת בישיבה. נכנסתי פנימה.

עלמה בחלוק היתה שרועה שם. שם, זה מקום שקשה לי מאד לתאר. מעורפל, קודר מעט. השילוב הכי חזק שקיים של רוך ונוקשות.

בשעת צערה, מה יפה היתה. מעולם לא ראיתי כמותה, ואני שנים במקצוע. הייתי מיומן ויכולתי כבר לחוש בייאוש שהיה בכל, אך הרגשתי שם שמץ תקווה, לב שממשיך לפעום, וידעתי שלא נשארתי לחינם.

רציתי לגשת. היא לא היתה הראשונה, גם לא העשירית שהגעתי לחלץ ממצב כזה, ובכל-זאת, משהו בה היה שונה. משהו שהרתיע אותי, גרם לי להדבק בחוסר הביטחון.

ביד רועדת, הצלחתי לאחוז בידה. לא מצאתי את המילים פתאום. והיא, שערה פזור ומונח ברישול הכי מסודר שראיתי, מכסה על עיניה. היא לא נעה והשתיקה שלנו נמשכה. לא שתיקה-מעיקה. היא יכולה היתה ללמד אותי על מועקה, והייתי מקשיב בעניין. לא כך היו הדברים, רק שתיקה של היסוס מצדי ואדישות מצידה.

תפסתי את עצמי ופניתי אליה בטון רך: "אני כאן עכשיו, האהבה שלך תבוא. אל תוותרי, בבקשה". הרגשתי תחינה אמיתית וכנה בקולי, הדקלום הזה היה אחרת מבפעמים קודמות.

-"התקווה הזאת היא למסכנים, הנחישות לטיפשים, הציפיה לנאיביים, האהבה לחלשים. אמנם אני מסכנה, טיפשה, נאיבית וחלשה, אבל לכל אלה יש גבול. זה נגמר, אולי לא התחיל אפילו, אבל די". השיבה לי בשקט, בקול רועד, אך בטוח.

קפאתי במקומי מדבריה, מההחלטיות שלה. הדמעות שלה, שנחתו על זרועי שעוד אחזה בה, הפשירו אותי. היא היתה מיוחדת מדי ויגונה הורגש סביב. עטפתי אותה, רציתי להגן עליה, למרות שנראה שאיחרתי את המועד. היא בכתה, וכמעט חשבתי לעצמי שזה נפלא. על-אף שהייתי המום ממחשבה זו, לא הירפתי ממנה. לא מהמחשבה ולא מהבחורה. יכולתי לנצור את הרגע הזה לעד. לשבש את סדרי העולם ולהשאיר אותה לצידי. העצב שלה, המבט הנוגה והמזוגג שהיה לה מבעד לדמעות, כבש אותי. אבל לשליח אסור להתאהב, הבוס הגדול ודאי לא יניח. אולי אברח איתה? ומה הן בעצם כל השטויות שחולפות במוחי עכשיו? אני כאן כדי לסייע לה, להחזיר לה את התקווה כדי שתהיה מוכנה לקבל את האהבה שנמצאת ממש בדרכה אליה. לא בא לי, חשבתי. פשוט כך.

נשקתי לעיניה הנפוחות מדמעות, עתה התמקדו באמת בדמותי. ישבנו כך עוד שעה, העברתי לה ממגעי את כל התחושות והתקוות שחסרו לה. לו רק יכולתי לפצות על זמן אבוד. לפדות את נשמתה המיוסרת, לקחת אותה איתי הרחק. ידעתי שאסור לי. היא חשה נינוחה והרשתה לעצמה לבסוף להתמסר לחמימות. עם שחר התפוגגתי והותרתי אותה להמשיך. באורח פלא, שהיה לי מוכר, המשיכה לחיות בכוחות מחודשים. פגשה את המיועד, זכתה לכל אשר הגיע לה. האהבה האמיתית שלה היתה, מבוקשה הושג.

ואני, המשכתי בשליחויות, אז האור בהילה שלי כבה, כפי שמבטה הכבוי נאור לחיים, חיים נפלאים שציפו לה. הם התאהבו, התחתנו וחיו באושר ועושר מאז. אהבתי סופים שמחים, עד שהכרתי אותה. דרכינו נפרדו כפי שהצטלבו.

הבשורה והנחמה שלי עזרו, לה. בתסכול שרכשתי, החלטתי שמוטב להרוג את השליח.