היא עשתה לי את המוות, שנאתי אותה. כ"כ שנאתי, יותר מאת המוות אפילו. אחרי הכל, אפילו למוות יש יתרונות, ולה- לא.
היו ימים שאמרתי לעצמי: "היום זה יום לא-רע למות בו". ובכל שאר הימים זה היה פשוט עוד יום טוב שהיא תמות. שנאתי אותה שנאת מוות.
מי ומה היא היתה? הסיוט שלי. ובאמת חשבתי אז, מי היא ומה היא. "היא כלום! היא תמיד היתה שומדבר, והיא בחיים לא תהיה משהו בשבילי ובכלל!". צעקתי לה, אליה. צעקתי עליה. כמה שרציתי להכאיב לה. אם לא בקללות צורחות, אז בשתיקות רועמות. ואם לא זה, אז הייתי לוחש לה בארסיות, מרעיל לה את הנשמה לאט ובייסורים, והכי- בשקט.
הזכרתי לה תמיד, שלא תשכח חלילה, שאיתי- זה לא ילך. שהיא תלך. לעזאזל, מצידי. לא הייתי מושיט לה יד על סף תהום גם, לא הייתי מושיט לה יד בכלל. זאת הסיבה שלא היינו הולכים יחד, לא רצים ולא מגיעים לשומקום יחד. העדפתי שתרוץ, שתתרחק, ממני. שתרוץ לבד, ואילו יכולתי גם הייתי רוצה לשים לה רגל. אחחח.. רק לצפות במפלה שלה.
עצם היותה בחיים שלי היה מטרד, דבר שאינו מתקבל והוא בלתי-נסבל או נסלח במהותו. רציתי שהיא תסבול, ויותר ממני, שזה היה שיא מבחינתי.
לשהות במחיצתה תחת אותה קורת גג ולחוש, שאני סולד ממנה. ללכת לישון ולחשוב כמה אני מתעב אותה. לחלום בלילה, כי גם לחלומותי האובססיה הזו חדרה, לסיוטים יותר נכון. לחלום איך אני אקום ואפגע בה, כך שהיא- כבר לא תקום. ובבוקר, לקום ופשוט לדעת שאני שונא אותה.
היא היתה בלתי-אפשרית, אני הייתי בלתי-אפשרי. היינו בלתי-אפשריים. בלתי-אפשרי שהיה אחרת אז. וכמה אפשרויות שאולי בעצם כן היו לנו שם, אלה שלא ניצלנו. לא יכולתי, לא ידעתי שיכולתי. לא רציתי. וככה הפכתי לחסר-אפשרויות, לכאורה. מסתבר שזה אפשרי.
בלילה ההוא, שחשבתי שזהו, אני לא אראה את הבוקר הבא, אף אחד לא היה שם. הוא לא יכול היה להיות שם בשבילי, והייתי צריך אדם קרוב, מבוגר. כמה אירוני שפניתי אליה אז, כמה הזוי שהיא בכלל נענתה והייתה נכונה לעזור לי, להיות לי. ברמות האבסורד שאין לתאר אותן בכלל.
ידעתי שהיא לא תוכל, פניתי אליה כשהיה לי ברור שהיא תסרב. אבל היא נעתרה לבקשתי, ובשלב הזה כבר לא ידעתי מה לעשות. אני שנאתי אותה, ומי חשב שהיא תרגיש אלי משהו אחר? זה נחת עלי בהפתעה. היא אמרה שהיא יוצאת מיד לדרך.
כמה זמן חיכיתי לה, חצי שעה אולי? בכיתי שם בגשם, הייתי גמור, ולא היה מי שיעזור לי, מה פתאום היא? חשבתי. אני ידעתי כמה שהיא לא יכולה לבוא. איך שאסור לה לפספס את המטוס הזה עכשיו ואת כל העבודה, השנים, ההשקעה והחיים שלה. בכל-זאת פניתי אליה, כי הייתי חסר-אונים, לא היתה לי ברירה וגם שום השערה שהיא תבוא. כעסתי על אבא, שלא יכול היה להגיע. רציתי לצרוח לטלפון: "סליחה באמת שלא עדכנתי אותך ברגע חשוב כזה וספונטני בחיים שלי!". אם הוא היה פה, חשבתי, הייתי משתולל מאושר, כמו שצריך. הוא לא בא אלי, אפילו לא איחר. הייתי צורח, אולי מנסה להכות, אבל גם את זה לא יכולתי.
כעבור עוד חצי שעה, חשבתי שהיא הרימה ידיים, אולי סתם מרחה אותי. אפילו שהרגשתי משהו מאד אמיתי בקול שלה, כששאלה בדאגה ורגש איפה אני ואמרה שתגיע. כבר הכרתי הרבה שקרנים טובים בחיי ולא היו לי ציפיות, בטח ובטח שלא ממנה.
יכולתי כמעט להתרגש מהמחווה הזאת, אבל לא התאים לי. רציתי להתחרט, להתקשר ולהגיד לה שתחזור לחיים שלה ושתתרחק בחזרה משלי. משהו לא נתן לי לעשות זאת.
היא לא הגיעה, אף פעם יותר. בסוף הוא בא וחזרנו הביתה, לא היה מקום לשמוח, האבל והתדהמה תפסו את כל חלל הבית, החלל שהיא הותירה.
תאונת דרכים קשה, נהג שיכור וחסר אחריות. נכנס בה, שלא שתתה, שמיררה לי ת'חיים על רדבול שראתה אותי שותה פעם. ככה, גמר אותה. גמר את הסיוט שלי, שבעצם רק התחיל.
הייתי המום כשקברנו אותה. הרגשתי שיחד איתה קברתי עוד הרבה דברים.
היתה סערה בבית, גם בתוכי. הייתי מוקף בלבול, הלם וצבט לי בלב. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אז שיתפתי פעולה עם השקט הקודר בבית ועליתי להתבודד בחדר, לא היה מי שיעיר לי על זה יותר. זה גם נתפס כתגובה נורמלית בנסיבות ההן, אם הייתי נורמלי.
נזרקתי על המיטה שלי, בהיתי בתקרה. קלטתי שהיא מתה. תהיתי אם אני הולך לבכות עליה. לא בכיתי. פתאום, לא יודע איך יכולתי, אבל שום דמעה לא היתה על פני. רק חיוך ענקי מאוזן לאוזן.
איזה אידיוט, שהמוות היה חבר יותר טוב שלי, לכן הייתי מעדיף לשחק תופסת איתו, מאשר איתה. בשניהם לא אוכל להתחרות יותר. זה לא כוחות. הוא פשוט מהיר, חזק ותחמן מדי. והיא, היא מתה מדי.
במבט לאחור, לא ראיתי ולא רציתי לראות אותה באמת. אז לא ראיתי אף פעם. היום אני מפצה על כך, אני רואה אותה תמיד.
האישה שהיתה לי מוות, לפני שמתה. איך לא ידעתי, לא הערכתי את מי שהיתה בעצם המלאך שלי. מלאך המוות.