אני כמעט שונאת להודות בזה, אבל כנראה שככלות-הכל, הדבר שהכי אתעצב עליו, אם אלך, הוא שאני לא אהבתי.

יותר ממה שאצטער על כך שלא אהיה בבת-מצווה של אחותי, בעוד ליל-סדר, בימי-ההולדת של השאר. ואם כך, גם לא אתחתן, לא אשרת בצבא, לא אלך לאוניברסיטה, ומה אם לא אסיים את התיכון?

יותר מכל הצער שיהיה לי בעולם על אי-היותי לאחרים, אצטער על אי-היותי לעצמי. על כך שלא אהבתי. לא התאהבתי, באמת.

ובמרוצת הזמן, שהוא במרתון עד הסוף, עד סוף חיי. ובמנוסת המקום, דבר לא נשאר כשהיה, כי התודעה משתנה. הזמן והמקום מעניקים משמעויות שונות כל הזמן, וכך יצא לי להבין, שכנראה לא אהבתי. אני, שעוד החזקתי מעצמי טיפוס רומנטי, שכמהה לחום ואהבה, אולי אני באמת הולכת בדרך שלא תובילני לשם, על דרך השלילה. בהחלט לא מדובר בשביל האבנים הזהובות, גם אין לי די אומץ, שכל ואין לי לב לעשות דברים. אולי זה פשוט מפני שאף סופה עוד לא סחפה אותי מעודי, שמטה את הקרקע תחתי ברצינות, כמו-שצריך, או שמא אין זה הביטוי נכון, משום שבוודאי אסור לי לייחל לעצמי אסון שכזה. נבואות רעות יותר יעילות בלהגשים את עצמן, אז למה להסתכן?

כל דבר שנגע בנושא, פשוט לא היה די כנראה. עוד סערה בכוס מים, שכן הכל מתגמד, בדיעבד.

למה לקחת איזשהו סיכון? כי בלי סיכון אין רווח- גם כן ביטוי. עוד משפט שנזרק לחלל, ולא אצליח לאמץ אותו בזמן הקרוב. אלה הם חיי, האם אני רוצה לסכן את עצמי, להיפגע? אני סתם חלשה, לא מגנה על "אינטרסים שאינם-הכרחיים", ומי בכלל קבע שהם לא? אני?

ועוד בימים, שהמחשבות על כליה מכרסמות בי. רוחות המלחמה והסכנה שמרחפות מעל, מכאיבות. מכאיבות כי בכל סיטואציה שתהיה, כל חלום בהקיץ, הרהור חסר-הקשר... תמיד יתגנב לו איזה קול שיוסיף הערה, שאולי תתפתח לתסריט שלם ומפחיד, משהו על המוות. וכשכך מתנהלים הדברים והופכים לשיגרה, זה פשוט חלום בלהות מתמשך.

ואז חושבים על מה שלא הספקתי, אפילו שזה כ"כ לא רלוונטי בעליל לחשוב על זה עכשיו.

אפילו שזה איום, שזה מועד להדחקה ולא צריך להתמודד עם זה בינתיים, בטח כשאיני כשירה לכך. אפילו שזה לפרקים, אך לא מאפשר התעלמות ברמה הכללית. אפילו שזה רע ומיותר. ואפילו שהמסקנות שעולות מכך לעיתים מתסכלות, שלא לדבר על הספקות בעצמי והחשד שמא אני משוגעת, משתגעת במחשבותי.

את הדיכאון הכי קשה לדכא, שהרי הוא רשם את הפטנט על דיכוי. לך תנצח אותו במשחק שהוא עצמו המציא.

זה שוקע וצף, הולך ובא, נדלק וכבה. עקביות אינה שם המשחק, הוא ספונטני יותר, ובכלל עלום-שם.

עד הפעם הבאה, שבה תתגנב עוד מחשבה מבהילה, חרדה, תהיות מדאיגות ושאר הסימפטומים הידועים מכבר, עדיף ללכת ו"לשכוח מהעניין". לא לדבר בו יותר, או לפחות להצהיר שלא, בשביל מי זה טוב? עבורי אולי, אבל לא נראה שזה יטיב עם אחרים, לדעת.

עד אז, עד אז...

והכי –הכי, שלא אהבתי.