רק להיות שם, אי-שם, איפושהו. ורק להגיד, כי אין עוד דבר נוסף שניתן להגיד: אני כל-כך אוהבת אותך.

וזהו. זה יהיה הכל, כל מה שצריך. כל מה שיש. די לי בזה.

מילא שלא הגעתי לזה, אבל איך ניתן לסבול כשל מערכתי שכזה? שבו כבר הגעתי למצב שאני לא מצליחה לדמיין את זה אפילו. ולא שחסר דמיון, יש די והותר. כמויות מעבר לסביר לפעמים, תאשפזו אותי מצדי, לא אכפת לי, אני מסוגלת לראות את בכל חדר את הפיל הורוד, הכחול או איזה שתרצו. מקפצים יחד על טרמפולינה אם תרצו. למה שתרצו? לא חשוב, זה לא קשור.

פעם, יכולתי לדמיין סיטואציה כזאת. אני ודמות כלשהי, יכולתי להוציא את המילים מהפה, לפחות בדמיון. לפעמים אף היו פנים ספציפיות לדמות מולי. מה קרה מאז? אפשר שאני פוחדת לשאול, אבל מודעת לשאלה, אני מודעת לפחד, ומודעת לעצמי שפוחדת לשאול את השאלה. אז מה עוצר אותי, אני שואלת אותי בסה"כ. נוכחתי שהיא לא מספקת תשובות, חוסר-שיתוף פעולה ביני לביני. הזוי. הגיוני. נורמלי?

למה הלב שלי מת? למה לעזאזל אני אומרת את זה?! לא כדאי לחשוב ככה, ובטח שאסור לשחרר את המשפט הזה לחלל. הוא עוד עלול להתאמת. לחסל במחי-יד את הספק הקטן, שהפעם לטובתי, שרוצה בטוב. ואז מה יישאר?

אני לא רוצה ולא יכולה להאמין להזדמנויות. מחכה להן תמיד ולעולם לא מקבלת את פניהן. משאירה אותן בחוץ, שימשיכו לצלצל. הלב מוסר שהוא לא בבית כרגע. "כבר תרמנו!"- אך עם כל מה שנתנו מעצמנו, פתחנו את הלב והוצאנו ממנו מלוא חופניים: דאגה, יחס, התעניינות, נכונות. את הכל המילים הטובות ואפילו פינה חמה. קל בהתחלה להושיט את כל הלב עצמו בכניעה, לשווא. זהו? שוברים את הכלים ולא משחקים? אז לא תורמים יותר?

הבעיה אצל למודי ניסיון, שכבר אינם בוטחים כפעם, אינם מגלים אורך-רוח ונדיבות. יודעים כבר, היד המושטת תקבל עוד כוויה, תחטוף עוד מכה, ולא בטוח שזה ייגמר בשריטה פשוטה. ומי יחבוש את הפצע הפעם? למי יש כח לחכות שיגליד ויחלים? הרי ימי עבודה מופסדים, כל התפקוד נפגע.

אז בשביל מה לטרוח בכלל? לא מפליאה הסרבנות הזו שמתפתחת באנשים.

ומן העבר השני, שהיה שקט לרגע, יכולתי לשמוע אותו פועם. היה או חלום? אולי עקב המודעות המתפתחת הלב שלי חוזר לתפקד. ייתכן כי זה שוב מנסה לתעתע בי, לא קשה. הלב שולט בנו, לפחות בי, תמיד. וכשחשבתי כי אבד לי, הכרזתי בדאגה על היעדרותו. נלחצתי בצדק, בלעדיו איפה השליטה שלי? (למרות שלא ברור איפה היא מתחבאת גם כשהוא בשטח...)

אולי אעז לפרוש את ידי ולקבל. באמת, לא רק בדיבור, כי הוא זול, והלב שלי- חסר מחיר. נכון למחירון העדכני, שבתקווה לא אשבר ואמכור אותו. רק לתת, בלי תמורה, יהיה רעיון טוב. כמובן שלאדם מתאים, שכן לא אפקיר אותו לפורענות.

קשה להאמין באנשים, לסמוך עליהם שישמרו עליו. קשה לסמוך על אנשים בכלל, אז על אחת כמה וכמה בדבר כזה משמעותי וחשוב!!

ובסופו של יום, יודעת, אם לא אתן אמון באנשים ולא אשתחרר מחוסר-ביטחון וחשדנות, אולי אפגע פחות. אבל בעצם, לעצמנו אפשר לומר, שככה, נפגע יותר.

ולא אהיה עצמי, אהיה פחות עצמי, עצמי אהיה פחות. וכמה כבר יוצא להיות עצמי?

מה שאבחר, יעיד ויקבע מה שאהיה.

אז... מה, מי אני רוצה להיות?