פתאום אני מרגיש שזה כבר ממש לא מצחיק. מנסה לעלות למעלה עוד יותר מהר. כנראה שבאמת צללתי עמוק מידי. הריאות שלי עוד שניה מתפוצצות, אני חייב חמצן. מנסה להגביה את הראש בתוך המים, כאילו שזה מה שיעזור. אני כבר מתחיל לראות את אור היום, עוד מעט המים נגמרים, כשמאחוריהם, כך אני יודע, יש אויר, שאותו אפשר לנשום. מים אי אפשר לנשום. אפשר לשחות בתוכם, אבל לנשום אי אפשר. שניה לפני שאני מתעלף, או לחלופין – לפני שנגמרת אספקת החמצן למח ונגרם לי נזק מוחי, אני מגיע אליו, לאויר, שמשחרר את הראות מהלחץ, שמזרים שוב חיוניות, למח ומשם לשאר הגוף. כך אמור להיות. כך אני מקווה שיהיה.