נכתב עם רעמים וברקים בליל חורף קר:

מישאל חנניה ועזריה הילכו ברגלים שוקטות וקרות. אמנם, גם הידיים היו קרות, אך לא בהן הם הילכו. רוח חזקה אך בלתי ניראת, כטבען של רוחות, הכתה בעזות באפם, שהיה בערך האבר היחיד שלא כוסה בצעיף, כובע, או גופיה טרמית.

כלב קטן הופיע פתאום, מגיח מאחת החצרות שהיו פתוחות לרחוב בו גיבורינו הילכו. קטן ובצבע לכלוך היה הכלב, ופרוותו ארוכה למדי ונעימה למגע, מהסוג שמכסה לבעליהן את העיניים. ואולי בגלל שהן היו מכוסות הוא נתקע בהם, מהורהר. ואפשר שדווקא משום שכן הבחין נתקל בהם, למשוך את תשומת לבם אליו, אל הכלב הקטן והרועד, המשווע למעט חום אנושי, או לכל סוג אחר של חום.

הי, נראה לי שמצאנו גור כלבים קטן, אמר חנניה, שקולו נשמע קצת עמום בעוברו דרך הצעיף. מה אמרת? שאל מישאל, שהוא זה שנבחר לשאול כי זה נורא מצחיק שמישאל שואל. אני חושב שהוא אמר משהו על הכלב הזה, ענה עזריה, שרגליו היו אלו שהכלב בחר להתקל בהן, בעודו מצביע בעיניו לכיוון פקעת הפרווה המדובללת ששרצה לרגליו, מתחסדת ומתחנחנת כמבינה את כוונתם. בעיניו הצביע עזריה, שכן ידיו היו עמוק עמוק בתוככי כיסיו. מה אמרת? שוב שאל מישאל, כשהפעם השאלה מופנית לעזריה, למרות שבפעם השניה זה כבר לא כל כך מצחיק שמישאל שואל. ולמעשה יש כר נרחב של יסודות להניח עליהם שגם בפעם הראשונה זה לא ממש הצחיק. כנראה שהוא לא שומע טוב, מישאל. אם בגלל שמזמן לא ניקה אוזניו אם בגלל שכובע הצמר שלו היה עבה מידי. מכל מקום, עזבו חנניה ועזריה את מישאל השואל והלא שומע, ועוד השם שלו לא נגמר ב-יה, והסתודדו עם עצמם לגבי אימוץ זמני בעל אפשרויות הארכה של הכלב הקטן והמלוכלך כל כך כל כך (או שזה סתם הצבע הטבעי של הפרווה שלו).

(המשך יבוא אם תשרה הרוח, ואם תנשב רוח מספיק חזקה שתחדור לתוך החדר)