(את הסיפור הזה פרסמתי בפעם הראשונה בפורום קטן ונחמד. מישו שאל אותי אם הוא יכול להמשיך את הסיפור, ואמרתי לו כן. הוא כתב על מלכישוע. אחר כך אני המשכתי, וכתבתי על ווילטון. אז הוא המשיך, וכתב על מלכישוע. וככה אנחנו ממשיכים עד שימאס. כל פרק חדש שאני אכתוב אני אוסיף פה, ואולי אני אפילו אצליח לשכנע את המישו לפרסם את הפרקים שלו.) מלכישוע לקח מזלג, והתחיל לאכול. המזלג לא היה טעים במיוחד, אז הוא החליט ללכת לחנות שבה הוא קנה אותו, להגיד למוכר שהמזלג מקולקל, ולקחת אחד חדש. הוא פתח את הדלת, לקח בקבוק קולה מהמקרר, וסגר את הדלת. אחר כך הוא פתח עוד דלת, לקח כוס מהארון, וסגר את הדלת. אז הוא פתח עוד דלת, וסגר אותה. אחר כך הוא פתח בקבוק. הוא מזג לעצמו קולה, והלך לחנות. ווילטון החתול ראה את כוס הקולה המונחת על השולחן, השולחן המונח על הרצפה, הרצפה המונחת על עץ, ומלכישוע המונח באופן אינטראקטיבי על המדרכה. זה היה שיתוף פעולה נדיר - מלכישוע הרביץ למדרכה עם רגליו, והמדרכה הזיזה אותו קדימה. פעם הוא ראה את מלכישוע משחד את המדרכה כדי שהיא תזיז אותו מהר יותר. וזה באמת פעל. בכל אופן, ווילטון הרגיש תחושה חזקה של צמא. תחושה זו נגרמה, בחלקה, בגלל העובדה שהוא היה צמא. אבל גם בגלל העובדה שהגרון שלו היה יבש. וגם בגלל שהוא לא שתה הרבה זמן. וגם בגלל שהוא ראה כוס קולה. וגם בגלל שהכותב כתב שהוא הרגיש תחושה חזקה של צמא. ווילטון היה חתול מאוד חכם, והוא הגיע בכוחות עצמו למסקנה שאם הוא צמא הוא צריך לשתות. מוחו עזר לו בהתחלה, אבל אחר כך הוא הגיע למסקנה הזאת לגמרי בכוחות עצמו. הוא היה מאוד גאה בעצמו. הוא התקדם לכיוון השולחן, ופגש את הקיר החיצוני של הבית. "שלום!" הוא אמר לו. אין תגובה. "מה שלומך?" הוא ניסה עוד פעם. אין תגובה. "אתה שם?" הוא שאל אותו, מצפה לראות הודעת away נחמדה. אבל ההודעה לא באה. "יוהו?...", "הי!", "אתה מתעלם ממני בכוונה?", "זה בגלל משהו שעשיתי?", "או שאתה סתם ישן?", "טוב, ביי." הוא אמר, והלך לכיוון הדלת. הוא לקח את המפתח שהוחבא מתחת לשיח, והתחיל לשרוט חור בדלת. כשהוא גמר, הוא נכנס דרך החור, פתח את הדלת מבפנים בעזרת המפתח, יצא דרך החור, ונכנס דרך הפתח. הוא הלך ישר, וישר, ועוד קצת ישר. אחר כך הוא חזר אחורה, ופנה ימינה. ואז שמאלה. ואז הוא הרגיש בלבול. "אממ... מי הזיז את המטבח?" הוא שאל את עצמו, את החדר שהוא היה בו, ואת התקרה. "מלכישוע שם את המטבח במקום שבו היה פעם דוד שמש." ענתה לו התקרה. "הוא שם את המטבח מתחת לפני הקרקע?" ווילטון שאל בפקפוק. "כן." התקרה ענתה לו. הוא ביקש בנימוס מהרצפה לזוז, והרצפה הסכימה. הוא נפל, ונפל, ונפל, אבל לא היה מודאג בגלל שחתולים תמיד נוחתים על רגליהם. "היי!" הוא חשב לעצמו, רגע לפני שהוא נחת על הרצפה וכיסא הגלגלים שלו מעליו. "בירוקרטיה מעצבנת." הוא אמר לעצמו, ולחץ "כן" כשהופיע החלון ששאל אותו אם לשלוח דו"ח שגיאה למיקרוסופט. הוא הלך ישר, ואז פנה קצת ימינה. לא יותר מדי, בערך 39 מעלות. זה היה חשוב מאוד, עד כדי כך חשוב שהוא מדד את זווית הפנייה במד זווית. הוא חייך לעצמו כשהוא ראה שהוא אכן דייק, ופנה 39 מעלות. אחר כך הוא המשיך ללכת ישר, והגיע למטבח. הוא לחץ על כפתור, והמכשיר שמעלה את כיסא הגלגלים שלו לשולחן הופיע. הוא שם את כיסא הגלגלים על המכשיר, לחץ על הכפתור, והמכשיר התחיל לעלות. אחרי כמה רגעים ווילטון קפץ על השולחן. הוא ראה את הכוס עומדת לה בנחת. כשהיא ראתה אותו היא אמרה, "שלום! הרגע שתיתי קולה מצויינת!". ווילטון הסתכל על הכוס בחשדנות. "את שתית את כל הקולה?" הוא שאל אותה. "לא, שתיתי רק חצי." היא ענתה. "אז מי שתה את השאר?" הוא שאל בתמיהה."החייזר הירוק-סגול שעבר פה לפני כמה דקות." ענתה התקרה, שקודם הייתה רצפה, אבל עכשיו היא תקרה. "ואתה חייב לי טובה בגלל שזזתי." היא הוסיפה. ווילטון שאל את עצמו למה הכוס לא ענתה לו. גם הכוס שאלה את עצמה למה היא לא ענתה לו. היא גם שאלה את עצמה למה היא שואלת את עצמה למה היא לא ענתה לו. וגם הוא שאל את עצמו למה הוא שואל את עצמו למה היא לא ענתה לו, במקום לחשוב על תשובה. בגלל הקבלת המחשבות הזאת, ועיוות במרקם הזמן חלל - שנגרם על ידי הקבלת המחשבות הזאת - האישיות של הכוס נכנסה לתוך מוחו של ווילטון. "וואי, כמה שקט פה..." היא חשבה לעצמה. "אני מתגעגעת לכוס שלי. מסכנה, היא בטח חסרת אישיות עכשיו... אני מרגישה כל כך רע עם עצמי בגלל שנטשתי אותה... אולי אני אחזור?" האישיות הלכה לפי שלט ה-"יציאה", שהיה מואר באורות ניאון, זרקורים, וגחליליות. כשהיא הגיעה לדלת, היא הרגישה שמשהו תפס אותה בזרועה. המשהו הזה תפס אותה הרבה לפני זה, אבל הייתה לה הצתה מאוחרת. "שלום!" היא אמרה לו. "שלום! אני האישיות של ווילטון, וכל רגע שבו אני לא נמצא במגדל הפיקוח" - הוא הצביע על מגדל הפיקוח, למרבה הפתעתה של האישיות של הכוס - " יורד לי מהמשכורת, אז אל תפריעי לי." הוא אמר. "אוקיי. אממ... תגיד, אם אתה פה, אז מי שולט על ווילטון?" ווילטון הסתכל על המנורה בתמיהה, מנסה להבין למה היא זורקת עליו פוטונים. הוא ניסה להגיד לה להפסיק, אבל זה לא עזר. "אף אחד, וזאת הסיבה שזה יורד לי מהמשכורת." הוא אמר. "אז למה באת לפה?" היא שאלה. "כי אסור לך לצאת." הוא אמר בתקיפות. "למה?" היא שאלה, בחרדה קלה. "בגלל שלפי הבירוקרטיה של המוח של ווילטון, לא נכנסת לפה. ואם לא נכנסת, אז את לא יכולה לצאת. אם בכל זאת תצאי, המוח של ווילטון יפתח בחקירה פנימית שתגזול את כל כוח האדם במוח, ואז לא ישאר מי שיגיד ללב לפעום, לריאות לנשום, ולתוספתן לעשות את מה שהוא לא עושה." הוא הסביר. "אה. אז אני מניחה שאני תקועה פה." היא הבינה. "כן." "תגיד, לפקד על האישיות של ווילטון זאת לא משימה קשה?" היא הסתקרנה. "לא ממש... אבל זה מעייף." הוא השיב. "צריך עזרה? אני אוכל לקחת פיקוד על האישיות שלו מדי פעם לפעם, כשתהיה עייף מדי." הוא חשב על זה כמה רגעים, ואז ענה. "אני צריך לחשוב אם לחשוב על זה כמה רגעים או לענות לך עכשיו." היא חיכתה. "אחרי מחשבה מרובה, הגעתי למסקנה שעדיף לענות לך עכשיו, כי אין בעצם על מה לחשוב." הוא אמר. "אז?" היא שאלה בהתרגשות. "כן. את יכולה לפקד על האישיות של ווילטון מדי פעם לפעם."