נתתי יד
לעצב
ומאז לא
הפסקנו לצעוד;
הכאב נילווה
אלינו
ועימו מספר
דמעות,
שארית של
געגוע
ועוד כמה
רגשות.
בקופסא קטנה
ארזנו-קודם
לב
שבור לרסיסים
ולשיירה שנהיינו
שר הרוח
את שיר
העזובים.
[ליצירה]
שי-
א. וכל כך למה?
ב. כנראה שלא תמיד אני כותבת על/את מה שעובר עליי באופן אישי, וזה כל היופי בליצור-לא? ליצור מציאות אחרת, שונה ולא תמיד לנסח את חיי היום-יום.
ג. דווקא בשיר הזה יש שינוי מבחינתי, הפעם הוא בא ממקום מחובר יותר, מאותו צד לא מלב שעומד מנגד, אלא מלבבות מחוברים שהפכו אחד...
ד. מקווה שאין כאן נימת אכזבה,
איה :)
[ליצירה]
ובשירך שכתבת,
ראיתי הכל-
רגש וצבע
לבן וכחול
וניגון מבית אבא
התנגן ועמד
כעננה, כמו פרח
כחופה עשויית בד
המתנפנפת ברוח
ונושאת שיר הלל
על יופי בריאה
ונשגבותו של האל.
[ליצירה]
[ליצירה]
מלודי- אני חולקת עלייך, שורות הסיום משאירות את הקורא, או לכל הפחות- השאירו אותי, עם הרשה של- שלוש נקודות, של תחושה עמומה של הרגש שהיה אמור להתעורר. בעיני הן במקומם ולבעדיהן היצירה תהיה חסרה משהו...
תגובות