את מתנקמת בי.
כאילו יש בי הכוח לשאת
את צחוקך המתגלגל
כשאת אומרת שהכל בסדר.
כמו במשחק מחבואים:
את הצייד ואני הניצוד.
מכסה את עיני שלא תראי
כשאת יודעת בדיוק איפה למצוא אותי.
אל תגידי מצטערת.
הפסקתי להרגיש.
[ליצירה]
למה למחוק??
גם לי, כמו לכולם כמעט, יש דברים שכתבתי ואני חושבת שהם היו טעות - אבל אני *לעולם* לא מוחקת אותם!
אפילו אם זה מכאיב לקרוא אותם שוב ולגלות שפעם יכולתי לכתוב דברים כאלה - זה עדיין משהו שהיה פעם חלק ממני, ואני יכולה ללמוד ממנו על עצמי ועל מה שלמדתי והתקדמתי מאז.
אני בכלל לא מבינה איך אפשר ליצור משהו ואח"כ להשמיד אותו.
[ליצירה]
רגע רגע. פוס! עצור!
מרוב שזה כתוב יפה כבר איבדתי את כושר השיפוט שלי.
מה עשית?
ביטלת במחי יד את כל החיוכים האחרים!
מה עם החיוך הזה של לעמוד לבד בגשם בדיוק כשהוא נהיה ממש חזק, כשכל הניצוצות של האור רוקדים על הכביש?
והחיוך של הורה שמביט בילד הקטן שלו משחק?
והחיוך שמחייכים כשמוצאים משהו ממש חשוב שהלך לאיבוד, או כשקוראים קטע כזה נפלא כמו זה?
אלה לא חיוכים?
אני מוחה.
ובכלל - חיוכים שאדם מחייך לעצמו לבד הם הכי חיוכים.
prednisolone side effects in dogs go prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
מסכימה עם כל מילה.
וזה בהחלט מעודד לחיות בראייה כזו.
אגב - זה מופיע בצורה דומה מאוד גם בשיר של רונית שחר: "אל תשכח שזה האור שמטיל את הצל".
ולגבי "יוצר אור ובורא חושך" וכו' - התורה נכתבה לאדם. כמו שכתוב "ויחר אף ה'" וכו' - שזה ברור שאי-אפשר להגיד שלה' יש גוף. לכן לדעתי זה גם נכתב כך. ה' יצר את האפשרות לצימצום של האור, והאדם תופס זאת כחושך, בדיוק כמו שצבע שחור הוא בעצם בכלל לא צבע אע"פ שאנחנו תופסים אותו ככזה. "ויבדל א-לוקים בין האור ובין החושך" זה פשוט להגיד את זה בצורה שהאדם מסוגל לתפוס.
תגובות