את מתנקמת בי.
כאילו יש בי הכוח לשאת
את צחוקך המתגלגל
כשאת אומרת שהכל בסדר.
כמו במשחק מחבואים:
את הצייד ואני הניצוד.
מכסה את עיני שלא תראי
כשאת יודעת בדיוק איפה למצוא אותי.
אל תגידי מצטערת.
הפסקתי להרגיש.
[ליצירה]
טוב.
עכשיו קראתי את זה שוב, והבנתי את השיר מזווית קצת אחרת.
אני חושבת שבעצם אנחנו מדברות על אותו הדבר. אני חושבת שאלו שני דברים שאי אפשר להפריד ביניהם: הכתיבה והגילוי.
מאיך שהבנתי את השיר בהתחלה, חשבתי שהכוונה היא שהמשמעות מתגלה לכותבת רק *אחרי* הכתיבה, בקריאה חוזרת.
אבל בעצם זה בא יחד - תוך כדי כתיבת המילים בוחנים את הדברים וככה מגלים מה בעצם יש שם, כך שבסופו של דבר המילים הן רק המסגרת למה שחשבתי תוך כדי הכתיבה.
אז בעצם כל ההבדל הוא ביחס למילה "עט". האם מדובר בתהליך הכתיבה שעוזר לחשוף את המחשבות, או שדווקא כתיבת המילים שחושפת - שעם זה אני לא מסכימה.
מקווה שמישהו יבין משהו מכל זה, כי זה נורא מבולבל.
[ליצירה]
לא, אני לא חושבת שזה זן הולך ונעלם.
פשוט מטיפים לנו כל הזמן ש"צריך לשים לב לדברים האלה יותר", ואנחנו מקבלים כמובן מאליו שאין הרבה שעושים את זה.
תגובות