שבילים של דממה מובילים אל הרעש, תמימות מפכה בזרמי התמיד, עלה שנופל אל להקת חבריו חש, בחום צהריים מציגים הם תרמית. ושם, רחוק, הרים ודמעות, ערים וגבעות, וחיים. שוכב לי ממעל, מביט אל האופק, תוהה מה רואים בנקודה ההיא שם, ולבי שמאט לו את קצב הדופק, עודו מתייסר ברגשות האשם. ממולל באצבעותי עלה של שלכת, צוחק למראה התמימות העירומה מביט אל תוכי - קול אומר לי ללכת, העלה מתפורר אל האדמה. ופה, קרוב, נוטשים הלבבות את הסבך העבות ושמחים.