לא כל אחד יכול לעשות את מה שעשה. לא לכל אחד יימצאו הכוחות לבגידה הזאת בקוד החברתי, של שאלות מיותרות שאין סיבה לשאול. לו יש. התמימות המעושה שלו, שכל-כך אהב לעיתים וכל-כך שנא לעיתים, הביאה אותו לבחור בהם ולכוון אליהם את חיצי שאלתו. "סליחה, ראיתם אולי את הירח?" שואל עוברי אורח, שמנידים בראשם. החושך הלא מתוק, חוסר האור הזה, משגע אותו. הוא יצא אל החוץ, אל המקום בו לא נחנקים, לא נסגרים, נפתחים, כדי למצוא את קרן האור, או את שפע האור, אך מלבד כוכבים קטנים, רסיסי לבנה, שגם ככה בקושי נראו מעל שמי העיר, לא מצא לבנה, אלא רק שחור. - - - יחף בלילה, חודר בגניבה אל תוך חדרי הבתים. צופה, תוך כדי הליכה, אל סלונה של משפחה שצופה באיזה שעשועון בטלוויזיה, ממשיך קצת, ורואה חבורת גברים יושבת סביב לשולחן, משחקת קלפים, פוקר, כסף מחליף ידיים. צופה אל העולם במבט זגוגי, מחפש מבט אחר, מבט שחסר לו כבר זמן רב, ולא מוצא דבר. רק המשכיות של מה שאין לו משך, אדישות אל המיית הרגשות, אל האור שבלילה. יכול להיות שזה מפני שעכשיו אין אור. לא אור. לילה מִלא אור. הוא מתיישב על הספסל, מאזין לקולותיהם של הגברים המשחקים. עד לחיים שנסעו במסילה ועכשיו מצטלבים עם שלו לכמה רגעים חסרי השפעה. למישהו מהם מצלצל הפלאפון. או הסלקום, או האורנג', או המירס, כבר נמאס לו מהתקינות הזו. הגבר מסביר לבן שלו את הדרך לעיר. מהספסל הוא מנסה להפנים את הניואנסים, להתעכב עליהם, לדמיין את האב הזה מדבר עם בנו, מורה עליו שיוריד את הזבל, נותן לו כסף כשהוא רוצה לצאת לקניון, או לירושלים, נותן לו עצות בשיעורי הנהיגה, מברך אותו ביום חתונתו. והכל נראה כל-כך אחד ויחיד, מתנהל לפי סדר קבוע שבילדותך כופים אותך לחיות לפיו ובבגרותך אתה כופה אחרים, אחרת תהפוך לשונה, ללא מתיישר, למוזר, לתמהוני, לאחד שהולך יחף בלילה. האיש הזה לא מוצא חן בעיניו. הוא יותר מדי מעובד, יותר מדי מעוצב לפי החוקים, הוא לא האיש שיתפעל מסבא זקן שרוכס את השרוכים לנכדתו על הספסל או מנוף פלאי וקסום הנשקף מחלון המכונית. מצד שני, הוא קצת כועס על עצמו על השיפוט המהיר, אבל הוא כבר לא כל-כך אוהב אותו, ולא כל-כך אוהב להיות שם, עם הנצח הרגעי, וממשיך ללכת אל הלאן הלא ברור. מכוניות נוסעות על הכביש. הוא גם הולך עליו. נגד כיוון התנועה, כהרגלו. לפעמים איזה צעיר נוהג מהר, מהר מדי, ומצפצף לו בכעס, אך הוא כבר רגיל להליכה כזו, ויודע מתי לחזור אל המדרכה. מנסה לנחש מהי הסיבה של כל נוסע לנסוע. כל מכונית תופסת את אותו החלל במרחב, אותה חשיבות, כביכול, במסע על הכביש, אבל לאחד מהם הסיבה יכולה להיות הנסיעה עם הגופה שלו במכונית אל יער עבות בו יקבור אותה, ולאחר נסיעה אל בית אחיו, שנפטר היום, ושניהם נוסעים אחד אחרי השני, מתחשבים אחד בשני כדי לשמור אחד על השני. אחד על השני. כולם עולים אחד על השני. עץ. מביט בו. חושב שהדבר הזה חי. יודע. נוגע בו. שורק. שר. כי האדם עץ השדה. תמיד הוא שורק ברחוב. לפעמים הוא גם שר. מלצמות נעות סביבו, מתרחקות והולכות, גיטרה מוסיפה ליווי. הוא בסך-הכל חלק מסרט, וזו סצינת הסיום. מצמיד את הלחי לעץ. המצלמה עושה טילט דאון, ככה כתוב בתסריט העבודה, למרות שהיה מעדיף לקרוא לזה יורדת למטה לאיטה, אך יש חוקים, ואל לך לסטות מהם, ומתמקדת בידו. כמו העץ הוא צמא למים, כמו האדם הוא נשאר צמא. דמעה בולטת בעינו. הוא דווקא היה שמח להזיל אותה. זה טוב לו. אבל הוא פוחד להוזיל אותה, שתהיה טובה לסרט ההוא שמתרחש סביבו, בתוכו. יש לה חיים משלה. היא זולגת, ומר לו, מר לו בפה. פוקוס על הפנים שלו. תמונת סיום מצויינת. קאט. דומיה. אישה מבוגרת שעוברת ומביטה בו, מנוכרת לכל החוויה הגדולה שהיתה שם עכשיו, רואה אותו כאדם שמחבק עץ בחושך, וממשיכה ללכת, לחיות את חייה, כשאולי באיזו שיחה על תמהונים, אולי מסביב לשולחן הבר-מצווה של האחיין שלה, היא תזכיר אותו, תחת הקטגוריה של הנוער של היום. אין שם כבר שום מצלמה. הכל התפרק. החיים ממשיכים גם אחרי הקאט, והחיים אמיתיים יותר בלי הפוקוס והפסקול. ידיו מרפות מן העץ, לבו לא. מביט בגזעו. עצים לא משחקים פוקר בלילה וזורקים הערות שוביניסטיות לבנות לא פמיניסטיות שעוברות. עצים צומחים. מביט בענפיו. עצים לא כועסים על איבונם, קפאונם. עצים ממשיכים. עצים לא כועסים על ההתעלמות מהם. עצים בוכים. בוכים בדמות עלים. מביט בעליו, שבקרוב מאוד ייכנסו לתקופת ההיטהרות, השלכת, ומבין העלים הצפופים רואה צורה לבנה. עיגול לבן ונוגה. הולך כמה צעדים לאחוריו, מתרחק מהמיסוך בינו לבין השמים, ושואף לתוכו את ריח הלבנה, שכבר עלתה לה. תופס בעיניו את אחד המכתשים, חושב אם פעם נחתה עליו חללית. יודע שהוא אף-פעם לא יגיע לשם, אבל יודע שהיא כבר מזמן הגיעה אליו, ללבו, אל הצלילים המופקים מהחלילית הפרטית שלו. והלילה מלא אור. בצעדים רמים הוא יוצא מן הפנים אל החוץ, ומתחיל לחזור אל פנים הבית. כמו העץ, גם האדם צומח.