אל תקחו לי מהים את השקט
שנדד מקורות הבתים
תנו לי לבזוק לתוכי את המים
ולכאוב את פצעי המתים.
~.~.~.
כנרת,
אם תרשי לי לדמוע לתוכי את השקט
ולסחוט את עצמי באדוותייך
אחשוף בפנייך את תכלית כיסופיי
ואשיל את עורי ופצעיי במימייך.
[ליצירה]
---
גם לי יש קטע כזה שכתבתי לפני חודש באחד הלילות, ואותו כתבתי כקטע מהלב, בלי צורה.
נראה לי לפעמים, שאחרי שכתבת שיר בפרץ של התרגשות, ואז אתה מוחק או משנה בו איזו מילה כי היא לא תתאים למשקל, הוא גם מאבד משהו, אבל גם מקבל.
מין יחסי גומלין שכאלו.
[ליצירה]
---
אה....
לכן התעלמתי מכל השיר, שפתאום ניתץ את מה שחשבתי שעולה מהשורה הראשונה, והסתכלתי עליה כפי שראיתי אותו מלכתחילה.
[אבל אהבתי את מה שהבנת מ'אוכל את השקט. מתקיים.']
[ליצירה]
אני כל-כך אוהב את זה
אלו אותם אנשים שצועדים יד ביד ומטיילים בחוץ,
אותם אנשים שאוהבים גם בגיל הזה,
באהבה שאין לה גבולות, אהבה שקופה.
אני חוזר ליצירה הזאת כל פעם, כי היא מדהימה.
תגובות