בבוא היום,
עד רדת ליל,
כמעט בין ערב וערבָּיים,
עד רדת נשמה לשאול,
עד בוא גואל.
בין אשמדאי לערְבִיִים,
בין אור יהל לזפת משחירה,
תנוח נשמתי ותסובב אין קץ,
זה הוא עונשה...
נשמת מרה...
[ליצירה]
מדהים
השיר, המקצב החרוז!
איך לקחת רעיום כל כך נעלה כנחירה, והפכת אותו בהינף קולמוס לנחלת כל.
נחירת האף - בו מצויה נשמתו של אדם, הפכה כמעט לנשמת האומה כולה.
והשילוב המדהים של "נחרי, נעמה, נחרי, נערה" - גם נוחרת - גם נוערת. מדהים! מדהים! ותפתח האתון...
המשך לנחור ידידי, כי נחירותיך כזהב הירוק שבתוככי האף...
:))))
[ליצירה]
גדול - הבנתך עמוקה מני ים
רק להוסיף בהמשך לדבריך המחכימים, כי אם אצל אלתרמן מנוחתו עדן, השעון גמגם, יודע-ולא יודע היכן הוא ומהו כיוונו בחיים, הרי שאצל ידידנו הירושלמי (מזרח ירושלים?) השעון ה-ו-ל-ם!!! הכיוון ברור והדרך נטויה!!
אביב - יישר כוח על פרשנות נהדרת!
[ליצירה]
העימות הזה בין הרגש האישי - לא הכרתי איש ב"ה, לבין הרגש הכללי - שוב נפלו בנינו ובנותינו, אכן קורע את ליבנו שנות דור.
ימים כה שחורים, בהם קרוב הופך קרבן
שכן - בו נשמתו כבר לא תשכון,
חבר - גופו נפרד מנשמתו,
וסתם בן ישראל - אח לדרך, לעם, למשפחה.
נדמה לי שבדור הזה, רואים אנו, למרות קהות החושים, עד כמה קטן העם, עד כמה פגיעה באחד - גורמת לשני לקרוס.
תגובות