"אבא" "אאאבא" אפי התנער מהרהוריו. "כן, יוסי? סליחה לא שמעתי. מה אמרת?" יוסי חייך. הוא טייל עם ידו, אוחזת במקל, סביב ארמון החול שבנה, ויצר תעלה שחיש התמלאה במי הים. "אבא, ספר לי על הקשת שראית בחורף האחרון. ספר לי על הזוהר הנפלא הזה". "מה יש לספר. זה אכן היה מחזה מרהיב. שלל גוונים וצבעים. אדום, סגול, כחול... ממש כמו הילה של מלאך צבעו את ענני השמיים, ושזרו עם השמש חוטי אור דקיקים". כן, אפי זכר, ודמיין כאילו מישהו משמיים נגלה אליו יחד עם הופעתה של הקשת... "ספר, אבא, ספר נא על הצבעים הנהדרים". "כחול – כמו המים הרדודים בקצוות הים, אדום וכתום כמו האש הבוערת. לוהטים, מתערבלים בשאר הצבעים. סגול כמו... כמו... ובכן, איני יודע לתאר את הסגול שראיתי, אך היה זה סגול נהדר במראהו". יוסי התמוגג. הוא אהב לשמוע את ´סיפורי הצבעים´ של אביו. כל כך חיים, כל כך מוחשיים. הוא גמר ליצור את תעלת המים, והחל מחזקה בידיו, נזהר מלהרוס את מבנה החול המוזר שיצר. סוף סוף סיים, ואז התיישב על החוף, ברכיו בין ידיו, ושקע במחשבות... כאביו. ערבו של יום החל לגרש את אור השמש, והיא, כמו הלכה ושקעה לשנתה, יוצרת הילה אדומה, מתפזרת לגווני הוורוד, הכתמתם, ונעלמת... לפתע נרעד, הרגיש את מי הים לוחכים את רגליו. ניער את ידו לעבר ארמונו שבנה, והרגיש כיצד תעלת המים מתמלאת מעבר ליכולתה, והמים החלו חודרים לבסיס ארמונו, מרטיבים את החול, והופכים במהירות את הארמון לגבעה קטנטנה-חלקה, כמעט ללא עקבות או סימן שהיה כאן משהו... "אבא, ספר לי על אמא. ספר נא". אפי כרך בזרועו את כתפו של הבן, ושאל-לחש: "מה רוצה אתה לשמוע, יקירי?" "ספר לי כיצד הלכה מאיתנו ולאן?" אפי נצבט בליבו. חמש השנים שעברו מאז הלכה לעולמה מירב, רעיתו, לא עזרו לו לשכוח את דמותה האצילה. את מותה... "יוסי, אמא הייתה אישה נפלאה. נפלאה, יוסי. אולי לא תזכור, אבל אני זוכר את הרוך שנשקף מעיניה שעה שנשאה אותך בחיקה. את דאגתה המסורה לך בלילות הבכי כתינוק. הייתה משקיטה את חרדתך, את פחדיך... אני זוכר יוסי, זוכר... קשה היה לה, והקושי עלה לפני ה´, וה´ העלה אותה אליו, שלא תסבול יותר..." "אבא, ספר נא כיצד הלכה?" "יוסי, היא לא הלכה כך סתם לבדה. הקדוש ברוך הוא בא בעצמו לקחתה. עלתה אליו לשמיים, שם מתבשמת מריחות עליונים, בשלווה. שלווה שלא ניתנת לתיאור, יוסי. היא רואה אותנו, מביטה עליך באותו רוך שליווה אותך בחייה. היא איתנו, לא רק בלב, ממש איתנו". "כן אבא, אני מרגיש אותה גם היום", אך בכל זאת דמעה סוררת אחת ירדה מעינו. אפי, שראה, חיבק את בנו בחוזקה: "יוסי, האמן לי, כאן לא היה לה טוב כמו ששם. כאן כבר לא מצאה את מקומה. מקומה הוא למעלה יחד עם המלאכים. כאן רק סבלה..." את המשפט האחרון אמר לעצמו ללא קול, ידע שסבלה בא לה מבנה. "אבא, שונא אני את צבע השמיים הכחול", בהחלטיות אמר. הכחול שלקח לי את אמא, הכחול שרוקן אותי בעודי ילד בן חמש. שונא, שונא, שונא.. "אבא, ספר לי על ערוגות הפרחים ששתלתם". "ערוגה ססגונית הייתה, יוסי, מלאה בצבעים מקפצים, מפיצים ריח מתוק באוויר. מידי יום שישי הייתה אמא קוטפת מבחר מפרחי הערוגה, ומסדרת אותם בתוך אגרטל מוזהב על שולחן השבת". "כה אוהב אני את צבע הפרחים, אבא". "אף אני". "מריח אתה את ריח הים המלוח, בני? את רעננותו באוויר?" יוסי שאף מלוא ריאותיו, אחר נשף באיטיות את האוויר הרטוב, המליחי. "מהו צבע הים כעת, אבא? הירוק זה או כחול?" "חושב אני כי צבע הים כעת, אף שנוטה לירקרק, הריהו עדיין כחול" "כה אוהב אני את הצבע הכחול, אבא..." אפי חייך, ליטף בידו את שערותיו המתנפנפות ברוח הערב הקלילה. "די, מאוחר, עלינו לשוב הביתה". הם קמו, ואפי הרים את תיק הצד הקטן על כתפו. "יוסי, היזהר נא מהאבן שמימינך", הוא אחז בזרוע הילד, והובילו לכיוון הרכב החונה. "הנה יוסי, קח את המקל שלך, כך יהיה לך קל יותר להתמצא בדרך"... ויוסי לקח וגישש את דרכו עם מקלו, ועם אביו...