"גם סיפר מגודל הבושה שהיתה לו, שהיה מתבייש מהשם יתברך.והיה מרגיש ממש הבושה על פניו.והיה מרגיש כמו מי שמתבייש מחברו מאוד" (נחמן מברסלב) קשיי היום יום מאלצים אותי לצאת מצדיקותי ולהיכנס לעולם המציאות שבו אני חיה המבקשת לשרוד. והיכן ההכרזה - שבמקום שאין אנשים השתדל להיות איש ?! אני בולמת את פי ועוצמת את עיניי לא רואה ואיני נראת מתכנסת כחילזון אל נבכי הצדפה בבושת פנים מסתתרת מפני סבא אלוהים . ובמוחי הקודח מתגבר החשש שמא אלי התכוונה האישה החכמה מתקוע כשאמרה : "כמים הניגרים ארצה אשר לא יאספו" זה יהיה מנת חלקי ואני כמו דוד עומדת ערום ועריה בפני אבא רחום וחנון בוחן כליות ולב ומבטיחה שזאת הפעם האחרונה ! ומעתה שויתי ה' נגדי תמיד.