הוא התבונן בראי בזמן שהתגלח. אתה יוצא לקרב, אמר לעצמו, נפגש עם הסכנה, מוכן להרוג ולהיהרג. מן המראה הביט בו אדם ציני ועייף, קשיש בן 28, טיפוס שכבר לא נשארה לו מוטיבציה אפילו כדי לקשור את נעליו. אתה מסוגל לעשות את זה, שינן לעצמו, אתה חייב לכבוש את היעד, בכל מחיר. בלי להתחשב באבדות. אתה לא מעיז לחזור הביתה בלי אוזניים. האיש שבמראה בהה בו בחוסר אמון. על מי אתה מנסה לעבוד? אתה יודע שזה יהיה בדיוק כמו בפעמים הקודמות. אתה יודע שאין לך כח וסבלנות לדברים האלה. ואפילו אם תכבוש את היעד, מה בדיוק אתה מתכוון לעשות בו? לתלות אותו על הקיר? שתוק. הוא סינן לעברו. אנשים כמוך מחלישים את כח העמידה שלנו. בגללכם הגענו לאן שהגענו. הוא התיז על עצמו אפטרשייב, בדיוק בניחוח הנכון ובכמות הנכונה. תוך כדי זה הוא עבר בראשו על טקטיקות אפשריות ועל משפטי פתיחה שונים. לטיפוס שבמראה נמאס כבר מהויכוחים והוא הלך לישון. היה אפשר לנצל את היעדרו לאימונים בהזזת גבה ובנעיצת מבטים שהיו מקסימים ומסתוריים בעת ובעונה אחת. שעת האפס היגיעה. הוא שלף את חרבו המטאפורית ודהר אל תוך הסכנה. היא היתה קצת שמנמונת. לא נורא, אבל קצת. היא גם היתה די עצבנית וציחקקה מעט. כעת, כשנפגש איתה פנים אל פנים, היא נשמעה פחות שנונה ושופעת בטחון מאשר בטלפון. מיד כשהביט בפניה הוא ידע שזה לא ילך. תן לזה סכוי, אמר לעצמו, תנסה לחדור את השכבה החיצונית. בכל מקרה אסור לך להפגין כלום כלפי חוץ. קודם כל תכבוש את היעד, אחר כך תחליט מה לעשות בו. הוא חייך את החיוך המקסים ביותר שלו בזמן שהתיישב. הוא החל לספר על עצמו, במשפטים קצרים, מעורפלים, כשהוא מנסה להשמע מסתורי ועובר מלבנון לטיבט, מכתיבת שירה לעבודה במוסך, מלימוד בישיבה לעיסוק בפילוסופיה אכזיסטנציאליסטית. וואלה, חשב בליבו, עשיתי המון דברים בחיים. לפתע חש מעט מגוחך, כמין מהדורה לא מוצלחת במיוחד של ארנסט המינגווי. בטלן מזדקן שמקדיש את חייו לנסיון להפוך לגיבור רומנטי, גם כאשר זה כבר נעשה לא רלוונטי לחלוטין. לגבי מעשיו כיום הוא לא פירט, מנסה לא להבליט יותר מדי את העובדה שאין לו כסף, וגם לא קריירה, וגם אין לו שום כוונה לנסות להשיג אחד מן השניים. היא היתה שנונה, בסגנון סינפלד-החמישיה הקאמרית. Get out of here וכאלה. היא דיברה הרבה והשתמשה בהרבה תנועות ידים. הוא הקשיב בשקט ומדי פעם פלט איזה משפט זן ששמר במיוחד למקרים כאלה. (חתיכת אדיוט, חשב בלבו, את מי בדיוק אתה מנסה להרשים?). היא למדה פסיכולוגיה, היא לומדת עכשיו לתואר שני. גרה עם שותפה (כסף you know) ועובדת בשתי משרות בשביל לממן את זה. חוץ מזה היא גם עושה כושר. הרבה. היא תיארה בהומור את החיים עם השותפה המעצבנת שלה ואת הקשיים שיש בסדר יום כל כך עמוס, הומור שהלך ופחת ככל שהשיחה נמשכה. הוא הבחין שיש לה סנטר רופס וכמה שערות שיבה. מבעד לשנינות שלה בצבצה מדי פעם מרירות שהלכה ונעשתה גלויה לעין, מרירות שהצטברה במשך שנים, מרירות על כך שהיא צריכה כל חייה לעבוד בפרך כדי לממן לימודים שלא מעניינים אותה ומגורים עם שותפה שהיא שונאת, על כך שלא עשתה בחייה שום דבר בעל משמעות, על כך שהיא רואה את נעוריה הולכים ומתרפטים והיא אינה יכולה לעצור את התהליך. מבין דבריה נגלה לו לפתע עולם שלם, עולם של פגישות עוורות בזו אחר זו- כולן חסרות סכוי באותה מידה, עולם של דירות שכורות, של שיחות טלפון ארוכות וארוחות ליליות, עולם של בדידות ויאוש קשים מנשוא. התברר לו שהיא שונאת את הביצה הטובענית בה היא נמצאת אך היא אינה יכולה להיחלץ ממנה, והיא בזה לעצמה על כך. מאחורי הערות האגב הקלילות שלה הסתתרה מצוקה של בחורה שיצאה כבר לעשרות- ואולי יותר- של דייטים, בכל פעם מקווה מחדש ומתרגשת מחדש ובכל פעם מתאכזבת. מצוקה של בחורה שממשיכה באורח נואש לקוות להופעתו של הנסיך שישחרר אותה מכל צרותיה, יחבק אותה בחום ויהיה מוכן להאזין למצוקותיה, תקווה שככל שעוברות השנים הסבירות להתגשמותה הולכת ומתמעטת- אך אף על פי כן היא ממשיכה לקוות. היתה זו מצוקה של אשה ששונאת את מראה, שמתעבת את חברותיה- חבורה של רווקות זקנות ושמנות שרק מדברות על עצמן- אך עם זה היא תלויה בהן לחלוטין, שמנסה בכל מחיר, לשווא, למצוא שמץ תקווה בעולם קר וקודר, שמנסה להעניק איזושהי משמעות לקיום שהוא חסר משמעות בעליל. היו שם תהומות של יאוש שלא היו מוכרים לו, שהפחידו אותו. אך היתה שם גם תקווה שהיתה כל כך תמימה (היא פלטה הערה על כך שהיא מקווה שעד החורף הבא היא תהיה כבר נשואה, בבית משלה), כל כך נוגעת ללב, שהוא חשב בליבו שאילו היה טיפוס רגיש יותר היה בודאי פורץ בבכי. הוא ידע שהנסיך שלה ככל הנראה כבר לא יגיע. לעולם. נסיכים מחפשים נערות רזות ופתיות- אידיאל שהיא הולכת ומתרחקת ממנו ככל שעוברות השנים. הוא חשש שהיא מתחילה לחשוד בכך בעצמה והדבר כמעט שבר את ליבו. לרגע אפילו חשב להיות בעצמו הנסיך שלה, עד שנזכר שהוא איננו נסיך אלא סתם ציניקן. "הייתי נשאר, אבל אני צריך כבר לזוז." אמר לבסוף. כמובן שהוא צריך לזוז, הרי מחכה לו דירה ריקה וקרה והוא לא רוצה שהיא תמשיך לחכות. הם קבעו שעוד ידברו. שניהם ידעו שזה חסר סכוי. כשהביט בעיניה לפני שיצא ראה שמחשבותיה כבר נתונות לדייט הבא.